ההיסטוריה הכלכלית רצופה באנשים מבריקים שהחזיקו באמונות תפלות ובהרגלים תמוהים. קורנליוס ואנדרבילט, מאבות תעשיית הרכבות, ניהל שיחות עם רוחות, והנרי פורד אכל עשבים כדי לשפר את בריאותו. כיום, אותה תופעה מתרחשת בעמק הסיליקון, אך ההשלכות שלה נוגעות לכיס של כל משקיע בשוק ההון. דריו אמודי, מנכ״ל אנתרופיק, קורא לממשל האמריקאי להאט את קצב הפיתוח של הבינה המלאכותית. הוא דורש התערבות ממשלתית שתכפה סטנדרטים אחידים על כל התעשייה. במבט ראשון, זו נראית כמו דאגה כנה לעתיד האנושות. בפועל, מדובר במהלך קלאסי של יצירת חפיר כלכלי. כאשר חברת ענק דורשת רגולציה קשיחה, היא למעשה מבקשת להעלות את חסמי הכניסה לשחקנים חדשים. אם כל חברת הזנק צעירה תידרש לעמוד בתקני בטיחות מחמירים ויקרים, רק החברות הגדולות שכבר ביססו את מעמדן יוכלו לשרוד, מה שיבטיח את שליטתן בשוק וימנע שחיקת הון מצד מתחרים רעבים.

התופעה הזו אינה חדשה והיא חוזרת על עצמה בכל פעם שטכנולוגיה חדשה מאיימת על הסדר הישן. בשנות השלושים של המאה הקודמת, הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס הכריז כי אנו סובלים ממחלה חדשה של אבטלה טכנולוגית. כמעט מאה שנים לאחר מכן, ג'פרי הינטון, המכונה הסנדק של הבינה המלאכותית, נפל לאותו בור לוגי. בשנת 2016 הוא חזה את היעלמותם של רופאי הרדיולוגיה. שמונה שנים חלפו מאז אותה תחזית, ושיעור התעסוקה בתחום נמצא בשיא של כל הזמנים, נתון המצביע על שגיאה של מאה אחוזים בהערכת המגמה. למרות הכישלון התחזיתי, הינטון ממשיך לפזר נבואות זעם, ולאחרונה השווה אירוע פריצה לשרתי Hugging Face לאסון הגרעיני בצ'רנוביל, תוך שהוא מקציב לקונגרס חלון זמן של שנה אחת בלבד למנוע קטסטרופה.

הפאניקה הזו, המקודמת על ידי הדמויות המובילות בתחום, מייצרת לחץ אדיר על המחוקקים בוושינגטון לפעול במהירות, לעיתים על חשבון הבנה מעמיקה של הטכנולוגיה. המשקיעים בוול סטריט עוקבים מקרוב אחר ההתפתחויות הללו, שכן רגולציה אגרסיבית מדי עלולה לקרר את הסקטור החם ביותר בשוק המניות ולפגוע בתשואות של חברות הטכנולוגיה המובילות. השוק מבין היטב כי קרטליזציה בחסות המדינה היא מתכון לקיפאון. כאשר הממשלה מתחילה להכתיב למגזר הפרטי כיצד לנהל את עסקיו, התוצאה היא לרוב פגיעה בחדשנות ועלייה בעלויות למשתמש הקצה. הדינמיקה הזו מעלה שאלות נוקבות לגבי המניעים האמיתיים של קברניטי תעשיית הבינה המלאכותית, והאם הם באמת מנסים להציל את העולם, או פשוט להגן על שווי המניות של החברות שלהם מפני תחרות חופשית.

הברית המשונה בין פסימיות טכנולוגית להתערבות ממשלתית כבר הגיעה למסדרונות הקפיטול, שם האורות דולקים עד השעות הקטנות של הלילה בניסיון לנסח חוקים חדשים. מחוקקים רבים נמצאים במצב רוח של הסדרה, והם מתכננים לעשות זאת ביד קשה תוך התעלמות מההשלכות הכלכליות הרחבות. שורת הצעות חוק כבר הונחה על השולחן, כאשר מנהיג הרוב בסנאט, ג'ון ת'ון, והסנאטורית אמי קלובשר, רוקחים את מה שמסתמן כתוספת המרכזית לאוסף החקיקה המכביד. מנהיג המיעוט בבית הנבחרים, האקים ג'פריס, ביטא היטב את העמדה החרדתית כאשר קרא לפעולה מיידית של הקונגרס בהתאם לאזהרותיהם של בכירי התעשייה. מנגד, דמויות מפתח אחרות בזירה הפוליטית, ובהן הנשיא דונלד טראמפ ויושב ראש בית הנבחרים מייק ג'ונסון, מסרבים להיכנע להלך הרוח הנוכחי שמזכיר תקופות אפלות של פאניקה ציבורית. הם שומרים על ביטחונם בשיטה הכלכלית האמריקאית, המבוססת על שוק חופשי ועל עקרונות משפטיים מסורתיים שהתפתחו לאורך מאות שנים כדי להגן על אזרחים מפני כוח תאגידי מופרז, ללא צורך בהקמת סוכנויות פדרליות חדשות ועתירות תקציב.

הפער בין היכולת ההנדסית להבנה הכלכלית הוא נקודת התורפה של מובילי התעשייה בעמק הסיליקון. אין ספק כי האנשים שבונים כיום את המודלים המתקדמים ביותר מסוגלים להגיע להישגים טכנולוגיים שמעבר להשגתם של רוב בני התמותה, ובוודאי מעבר להבנתו של הפקיד הממוצע בוושינגטון. עם זאת, הבנתם בפוליטיקה, במאקרו-כלכלה ובמנגנונים הנדרשים לניהול שוק חופשי אינה מובנת מאליה. תפקידו של המהנדס הוא לכתוב קוד ולייצר מוצרים, ותפקידו של המחוקק הוא לאזן בין אינטרסים רחבים. החרדות וצרות האופק של הראשון לא אמורות להכתיב את שיקול הדעת של השני. השוק מקשיב לכל רחש שמגיע מהקפיטול ומתמחר כרגע את הסיכון הרגולטורי, אך ההיסטוריה מלמדת כי פאניקה מוקדמת מובילה לרוב לחקיקה גרועה שפוגעת בסופו של דבר בצרכן. המשקיעים המוסדיים צריכים לשאול את עצמם האם הם מעדיפים סביבה עסקית פתוחה ותחרותית, או שוק הנשלט על ידי קומץ חברות ענק הנהנות מחסות ממשלתית שמחסלת כל סיכוי לחדשנות אמיתית.

קביעת סטנדרט רגולטורי פדרלי היא תנאי הכרחי להמשך שגשוג כלכלי, אך עליו להיות מושתת על פרקטיקה וניסיון, ולא על תיאוריות הפחדה וריכוזיות כוח. מה שעלול להשתבש כאן הוא תרחיש שבו הרגולציה תהפוך למעין תעודת ביטוח עבור תאגידי הענק, בעוד חברות קטנות יקרסו תחת נטל הציות לחוק. בסופו של יום, הניסיון לכבול את התעשייה החדשה בחוקים נוקשים משרת בעיקר את אלו שכבר הגיעו לפסגה ומעוניינים לבעוט בסולם כדי למנוע מאחרים לטפס. רגולציה חכמה צריכה לעודד תחרות חופשית ולשמור על גבולות גזרה ברורים, מבלי לאפשר לשחקנים החזקים בשוק להשתמש במדינה ככלי לביצור מעמדם המונופוליסטי.