המסע המדיני של ראש הממשלה בנימין נתניהו לעצרת האו"ם בניו יורק מקבל השנה תפנית לוגיסטית ופוליטית חסרת תקדים הממחישה את סביבת הפעולה המתוחה של ההנהגה הישראלית. על פי לוח הזמנים המתוכנן, המשלחת הישראלית תנחת בארצות הברית בשלהי ה-23 בספטמבר, כאשר ראש הממשלה יעלה לדוכן הנואמים בצהרי ה-24 בספטמבר וימריא חזרה לישראל כבר באותו הלילה. חלון הזמנים המצומצם, המסתכם בעשרים וארבע שעות בלבד על אדמת אמריקה, אינו מקרי. הוא משקף מציאות בינלאומית מורכבת שבה הזירה הדיפלומטית הופכת לזירת התגוששות משפטית ותדמיתית. השגריר באו"ם, דני דנון, הבהיר כי ההגעה לכינוס השנתי היא בבחינת חובה שאין בלתה, וזאת על רקע קריאתו הפומבית של ראש עיריית ניו יורק, זאהרן ממדאני, לעצור את נתניהו. ממדאני, שהגדיר את המנהיג הישראלי כפושע מלחמה, נאלץ לבסוף לסגת מדרישתו המקורית לאחר שהובהר כי למערכת אכיפת החוק העירונית של ניו יורק אין כל סמכות חוקית לבצע מעצר מסוג זה. דנון ביטל את המהלך כניסיון ציני לגזור הון פוליטי על גבה של ישראל, וציין כי האשמת המדינה הפכה לאופנה פוליטית רווחת וזולה.

עם זאת, התקרית המקומית והמתוקשרת בניו יורק מהדהדת אירוע גלובלי כבד משקל בהרבה שהתרחש בנובמבר 2024, אז הוציא בית הדין הפלילי הבינלאומי צווי מעצר נגד נתניהו ובכיר ישראלי נוסף. המסמכים המשפטיים מהאג האשימו את ההנהגה הישראלית בביצוע פשעים נגד האנושות, תוך ציון ספציפי של שימוש בהרעבה ככלי נשק והכוונת פגיעה באזרחים במהלך המערכה הצבאית מול חמאס בעזה. ישראל, מצידה, דוחה מכל וכל את ההאשמות הללו. אף על פי שעיריית ניו יורק נטולת שיניים בהקשר של אכיפה בינלאומית, ממדאני לא ויתר והפנה את הלחץ הציבורי לממשל הפדרלי בוושינגטון, בקריאה לממש את הצו. כאן נכנסת לתמונה הארכיטקטורה המשפטית הבינלאומית מול הריבונות האמריקאית. לא ישראל ולא ארצות הברית נמנות על המדינות החברות בבית הדין בהאג, עובדה המייצרת חומת מגן פורמלית ומונעת הסגרה אוטומטית. ההתנגדות האמריקאית להתערבות של טריבונלים בינלאומיים אינה תופעה חדשה. ההיסטוריה הלא רחוקה מלמדת כי ממשל טראמפ אף הפעיל סדרת סנקציות נוקשות נגד צוות בית הדין עצמו, במהלך שנועד לפרק את סמכותה של הערכאה בעניינים הנוגעים לביטחון לאומי של מדינות שאינן חתומות על אמנת רומא. עבור המשקיע והצופה הישראלי, הדינמיקה המשפטית והפוליטית הזו ממחישה את פרמיית הסיכון המדינית שבה פועלת הכלכלה המקומית. כל התבטאות של גורם רשמי בארצות הברית, גם אם היא נטולת היתכנות אופרטיבית, משפיעה על סנטימנט השווקים, על תפיסת היציבות של ההנהגה הישראלית בעיני העולם ועל היכולת לנהל קשרי מסחר שוטפים ללא עננה של חרמות או סנקציות עקיפות.

התפאורה של עצרת האו"ם השנתית מספקת את הבמה המרכזית למאבק הנרטיבים העולמי, וכעת היא הופכת לסיר לחץ של ממש. דנון ציין כי כינוס המנהיגים, המאגד נציגים מ-193 המדינות החברות בארגון, מתרחש בעיתוי רגיש במיוחד. לוח הזמנים חופף לחגי תשרי, ובמקביל מתנהלת בישראל מערכת בחירות שבה נתניהו נאבק על המשך כהונתו הפוליטית. השילוב של לחץ פוליטי פנימי, אילוצי דת וזירה בינלאומית עוינת, יוצר סביבת פעולה כמעט בלתי אפשרית עבור המשלחת. השבוע שבין ה-22 ל-28 בספטמבר צפוי להיות מלווה בכאוס תחבורתי וביטחוני ברחובות ניו יורק, כאשר הפגנות סוערות נגד המדיניות הישראלית צפויות לשבש את שגרת הפגישות בדרגים הגבוהים. הזיכרון הדיפלומטי מהכינוס של השנה שעברה עדיין טרי, אז נרשמה נטישה המונית ומתוקשרת של אולם העצרת הכללית בדיוק ברגע שבו נתניהו עלה לדוכן הנואמים. מתוך 193 נציגויות, עזיבה של אולמות מהווה אינדיקטור ויזואלי חזק לבידוד מדיני, נתון שגופים פיננסיים בינלאומיים מנתחים כחלק מהערכת הסיכונים הכוללת של מדינת ישראל.

דנון, המכיר היטב את הדינמיקה הקרה של בניין הזכוכית בשדרה הראשונה, אינו משלה את עצמו. הוא מעריך בגלוי כי גם השנה נחזה במיצג מחאה דומה בתוך האולם, אך מדגיש את ניסיונו העשיר של נתניהו בזירה הציבורית הזו. הביטחון ביכולתו של ראש הממשלה להעביר את נאומו במלואו חרף ניסיונות ההפרעה, נועד לשדר יציבות כלפי חוץ וכלפי פנים. מבחינה אסטרטגית, ההופעה באו"ם נועדה לשרת מספר קהלי יעד במקביל. מצד אחד, הקהילה הבינלאומית בוחנת כל מילה בחיפוש אחר רמזים להמשך המערכה הצבאית או להסדרה עתידית. מצד שני, הציבור הישראלי רואה בנאום הפגנת ריבונות מול מערכת לחצים גלובלית כבדה. הניסיון לדחוק את ישראל לפינה, כפי שמשתקף ביוזמות אקטיביסטיות של נבחרי ציבור בניו יורק או בצעדים המוסדיים של בית הדין בהאג, מחייב את קברניטי המשק לשקלל מחדש את מעמדה הגיאופוליטי של המדינה. המסע המדיני הקצרצר של ראש הממשלה לניו יורק ממחיש את הצטמצמות מרחב התמרון הדיפלומטי של ישראל בזירה הגלובלית תחת אש. חרף איומי מעצר חסרי תוקף משפטי של גורמים מקומיים וצפי למחאות סוערות בתוך ומחוץ לאולם האו"ם, ההחלטה להתייצב על הדוכן משדרת ניסיון נואש לשמר לגיטימציה בינלאומית. בסופו של יום הדינמיקה המתוחה סביב הביקור משקפת היטב את פרמיית הסיכון המורכבת שבה פועלת כיום הכלכלה הישראלית מול מוסדות בינלאומיים ודעת קהל מקוטבת.