הלך הרוח של הציבור הישראלי ממשיך לשקף מציאות כלכלית וביטחונית מורכבת, כך עולה מנתוני מדד אמון הצרכנים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לחודש מאי 2026. המדד, המהווה ברומטר מרכזי לתחושות הציבור ולנכונותו להוציא כספים, עומד כעת על שיעור שלילי של 16 אחוזים. כדי להבין את המשמעות של המספר הזה, חשוב לזכור שהמדד נע על ציר שבין מינוס מאה לפלוס מאה, כאשר כל נתון מתחת לאפס מעיד על פסימיות ציבורית. למרות הנתון השלילי הכללי, מדד אמון הצרכנים היחסי, הנגזר מהמדד הראשי ומשווה אותו לתקופת בסיס היסטורית, רשם דווקא עלייה ועומד על 89 נקודות.

התמונה המעניינת באמת מתגלה כאשר מפרקים את המדד לארבעת המאזנים המרכיבים אותו, שם מסתתרת הפתעה מסוימת הנוגעת לציפיות האישיות של האזרחים. בעוד שהציבור מביע חוסר אמון מובהק באשר למצב המדינה, המאזן המתייחס לשינוי הצפוי במצב הכלכלי של משק הבית הפרטי בשנה הקרובה רשם עלייה משמעותית ועומד כמעט על קו האפס, בשיעור של מינוס אחוז אחד בלבד. מנגד, הפסימיות חוגגת בכל שאר הפרמטרים. כשנשאלו על השינוי שחל במצבם הכלכלי בשנה החולפת, התשובות שיקפו תחושת הרעה עם מאזן של מינוס 17 אחוזים. הפער מתרחב עוד יותר כשמדובר בראייה לאומית רחבה, כאשר המאזן הבוחן את השינוי הצפוי במצב הכלכלי במדינה בשנה הקרובה צונח למינוס 23 אחוזים. תחושת חוסר הוודאות הזו מתורגמת ישירות לכיס, ומתבטאת במאזן שלילי במיוחד של מינוס 26 אחוזים בכל הנוגע לכוונות הציבור לבצע רכישות גדולות כמו רהיטים או מוצרי חשמל בשנה הקרובה.

כדי להכניס את המספרים הללו לפרופורציה, צריך להתבונן על רכבת ההרים הכלכלית והביטחונית שעברה על ישראל בשנים האחרונות. משבר הקורונה של שנות העשרים המוקדמות טלטל את המדד בחוזקה בהתאם לגלי התחלואה והסגרים. הדרמה האמיתית התרחשה עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל באוקטובר 2023 בעקבות האירועים הקשים ביישובי עוטף עזה. האירועים הקשים ופתיחת החזיתות הובילו להתרסקות חסרת תקדים של אמון הצרכנים, שצלל בחודש נובמבר של אותה שנה לשפל עמוק של מינוס 29 אחוזים. מאז, המשק מנסה לטפס חזרה למעלה, ולאורך החודשים האחרונים שלפני מאי המדד נע סביב רמות של מינוס 16 עד מינוס 20 אחוזים.

מעבר למגמות הכלליות, נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מספקים הצצה מרתקת לשסעים ולפערים הכלכליים בתוך החברה הישראלית עצמה. ניתוח המדד לפי קבוצות אוכלוסייה מגלה כי תחושת הביטחון הכלכלי אינה מחולקת באופן שווה. הפער הבולט ביותר הוא בין מועסקים למובטלים, כאשר בקרב אנשים עובדים המדד עומד על מינוס 14 אחוזים, ואילו אצל אלו שאינם מועסקים הפסימיות מעמיקה משמעותית למינוס 21 אחוזים. שסע דרמטי נוסף מתגלה בהשוואה המגזרית. באוכלוסייה היהודית המדד מצביע על רמה של מינוס 14 אחוזים, ואילו בחברה הערבית ניכרת מצוקה גדולה הרבה יותר, עם מדד שצולל למינוס 26 אחוזים ומשקף חרדה כלכלית עמוקה. מעניין לציין שדווקא רמת ההשכלה אינה מייצרת הבדלים תהומיים בתחושות הצרכנים, כאשר חסרי תעודת בגרות, בעלי תעודות על-תיכוניות ובעלי תארים אקדמיים נעים כולם בטווח די קרוב של בין מינוס 15 למינוס 17 אחוזים.

התמונה המצטיירת מנתוני חודש מאי היא של חברה הנמצאת בדריכות. האזרח הישראלי הממוצע אמנם מאמין ביכולתו האישית לשרוד ואף לשפר מעט את מצבו הכלכלי בחלקה הקטנה שלו, אך הוא מביט בחשש רב על סביבתו המקרו-כלכלית. החשש הזה גורם לו להדק את החגורה, לדחות הוצאות גדולות שאינן הכרחיות ולהמתין להתבהרות הערפל הביטחוני והמדיני. כל עוד הפער הזה בין האופטימיות הביתית לפסימיות הלאומית יישאר על כנו, המשק הישראלי צפוי להמשיך להתנהל בזהירות צרכנית מרבית, מתוך הבנה שהקרקע הכלכלית עדיין אינה יציבה לחלוטין.