תוחלת החיים בישראל ממשיכה לעלות, אך הנתונים הכלכליים שמלווים את גיל הפרישה מגלים מציאות מורכבת שבה אריכות ימים אינה בהכרח מלווה ברווחה כלכלית. הממצאים שפרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לרגל חודש האזרח הוותיק חושפים פערים עמוקים בחברה הישראלית, בראשם תהום פנסיונית של ממש בין נשים לגברים, לצד תלות מוגברת בקצבאות וסיוע ממשלתי אצל מי שחיים בגפם. בסוף 2025 מנתה אוכלוסיית בני 65 ומעלה כ-1.317 מיליון נפש, שהם 13.3% מכלל תושבי המדינה. מתוכם כ-730 אלף נשים וכ-587 אלף גברים, כאשר קרוב למחציתם כבר חצו את גיל 75 וכ-13% הם בני 85 ומעלה.

הפער הכלכלי הבולט ביותר נוגע לקצבאות הפנסיה של מי שאינם עובדים עוד. בקרב קבוצה זו, רק 44.2% נהנים מקצבת פנסיה חודשית, כאשר הממוצע עומד על 6,678 שקלים בלבד. אולם החלוקה המגדרית מספרת סיפור לא שוויוני בעליל: שיעור הנשים המקבלות פנסיה עומד על 39.8%, לעומת 51.5% בקרב גברים. מעבר לכך, גם כאשר אישה זוכה לקבל פנסיה, סכומה הממוצע מסתכם ב-5,481 שקלים בחודש, בהשוואה ל-8,184 שקלים שמקבל גבר ממוצע. מדובר בפער חודשי צורם של 2,703 שקלים, המשקף פנסיה נמוכה בכ-33% אצל נשים. מגמה זו אינה נעצרת בפנסיה בלבד, אלא משתקפת בכלל מקורות ההכנסה האישית, שבהם הכנסתן הכספית ברוטו של נשים בגילים אלו נמוכה בכ-34.3% מזו של גברים.

הבדל מהותי נוסף ברווחתם של האזרחים הוותיקים נעוץ במבנה משק הבית. ההשוואה הכלכלית בין מי שמזדקנים בזוג לבין מי שחיים לבד מעלה פערים מרחיקי לכת. ההכנסה הכספית ברוטו של משק בית של יחיד בן 65 ומעלה עומדת על 9,617 שקלים בחודש, בעוד שאצל זוגות מבוגרים היא מגיעה ל-21,810 שקלים. כאשר מתאימים את ההכנסות לגודל משק הבית באמצעות מדד נפש סטנדרטית, מתברר כי ההכנסה נטו של יחידים מבוגרים עומדת על 7,467 שקלים, סכום הנמוך בכ-12.5% מהממוצע בכלל האוכלוסייה. לעומת זאת, זוגות מבוגרים נהנים מהכנסה נטו לנפש סטנדרטית של 9,951 שקלים, שהיא גבוהה בכ-16.5% מהממוצע הכללי ובכ-33.3% מזו של היחידים המבוגרים.

הפער אינו מתמצה רק בגובה הסכום, אלא גם במקורות שמזינים אותו. עבור יחידים מבוגרים, קצבאות ותמיכות, ובראשן תשלומי הביטוח הלאומי, מהוות רשת ביטחון קריטית ואחראיות ל-54.3% מכלל הכנסתם הכספית. פנסיות וקופות גמל מספקות רק 23.9% מהכנסתם, ועבודה תורמת 12.4% בלבד. לעומת זאת, אצל זוגות התמונה מגוונת ומאוזנת בהרבה: קצבאות מהוות 31.3%, פנסיות 29.2% והכנסה מעבודה 26.8%.

בצד ההוצאות, סעיף הדיור מכביד במיוחד על מי שמזדקן לבד. הוצאות הדיור תופסות 37.8% מתקציב התצרוכת החודשי של יחידים מבוגרים, לעומת 29.8% אצל זוגות ו-25.0% בכלל האוכלוסייה. הוצאות הבריאות נוגסות בכ-10% מתקציבם של האזרחים הוותיקים, שיעור גבוה משמעותית מ-6.5% הנהוגים בציבור הרחב. פערים אלו ניכרים גם בנכסים ובאיכות החיים הדיגיטלית והתחבורתית: 86.2% ממשקי הבית של זוגות מבוגרים מתגוררים בדירה בבעלותם, לעומת 64.1% מהיחידים. כמו כן, בעוד של-75.0% מהזוגות יש רכב פרטי, רק ל-31.2% מהיחידים יש מכונית, ומחשב נמצא בבתיהם של פחות ממחצית מהיחידים המבוגרים.

מציאות כלכלית זו, לצד הרצון להישאר פעילים, מביאה לא מעט ותיקים להמשיך להשתלב בשוק העבודה. כ-21.6% מבני 65 ומעלה מועסקים בפועל, כאשר בקרב גברים השיעור מגיע ל-28.8% ובקרב נשים ל-15.7%. בטווח הגילים שבין 65 ל-69, שיעור ההשתתפות בעבודה מגיע לשיא של 43.3%, ויותר ממחצית המועסקים המבוגרים עובדים במשרה מלאה של 35 שעות שבועיות לפחות. ההשכלה מהווה כאן גורם מפתח, שכן שיעור ההשתתפות בקרב בעלי השכלה של 16 שנות לימוד ומעלה מגיע ל-28.3%, לעומת שיעור זעום בקרב בעלי השכלה בסיסית.

אריכות הימים בישראל אמנם מרשימה, אך היא מציבה אתגרים תפקודיים ובריאותיים משמעותיים. גבר שמגיע לגיל 65 צפוי לחיות בממוצע עוד 20.2 שנים, ואישה צפויה לחיות עוד 23.0 שנים. עם זאת, מספר שנות החיים הבריאות, כלומר ללא מגבלה המפריעה לתפקוד היומיומי, עומד על 11.7 שנים בלבד לגברים ו-11.0 שנים לנשים. המשמעות היא ששנות החיים המאוחרות כרוכות לעיתים קרובות בהתמודדות עם מחלות כרוניות וירידה בעצמאות, דבר המחייב משאבים כספיים ורפואיים נרחבים. כ-292 אלף מבוגרים, שהם כ-24% מבני 65 ומעלה, חיים כיום לבדם, רובם נשים, וכ-201.2 אלף רשומים במחלקות הרווחה, רבות מהם בעקבות קשיים פיזיים או קושי במיצוי זכויותיהם הבסיסיות.

מפת ההזדקנות הגיאוגרפית מלמדת כי האתגר מתרכז במוקדים עירוניים מובהקים. בת ים מובילה את טבלת הערים הגדולות בשיעור האזרחים הוותיקים עם 26.3% מתושביה, ואחריה חיפה וחולון. ירושלים, לעומת זאת, מובילה במספר המוחלט של התושבים המבוגרים עם יותר מ-101 אלף איש. במבט לעתיד, תחזיות האוכלוסייה מעריכות כי עד שנת 2045 יחיו בישראל למעלה מ-2.1 מיליון אזרחים ותיקים, ובשנת 2065 יחצה מספרם את רף ה-3 מיליון. גידול זה, לצד הפערים החברתיים המושרשים בהכנסות, במגדר ובמצב המשפחתי, מציב תמרור אזהרה ברור בפני קובעי המדיניות, הדורש היערכות מערכתית מעמיקה להבטחת עתידם ורווחתם של הדורות המבוגרים.