כשענני המלחמה בין ארצות הברית וישראל לאיראן החלו להטיל צל כבד על המזרח התיכון בסוף פברואר, רוב ההערכות בשווקים הפיננסיים דיברו על תרחיש בלהות של שיתוק אספקה גלובלי. נתיבי שיט נסגרו, פרמיות הביטוח הימי זינקו לשמיים, ואי הוודאות איימה לחנוק את שוק האנרגיה העולמי. אלא שבתוך הכאוס האזורי הזה, איחוד האמירויות בחרה ללכת בדרך שונה לחלוטין, דרך שמפגינה עצמאות מדינית וכלכלית חסרת תקדים. ההחלטה הדרמטית של אבו דאבי לעזוב את ארגון אופ״ק בחודש אפריל, לאחר כמעט שישה עשורים של חברות הדוקה, הייתה רק יריית הפתיחה למהלך אסטרטגי רחב בהרבה, שמשנה את מאזן הכוחות הגיאופוליטי של הנפט העולמי.
הדברים קיבלו משנה תוקף השבוע, כאשר שר האנרגיה של איחוד האמירויות, סוהיל אל-מזרועי, עלה על הבמה בוועידת האנרגיה השנתית ADIPEC באבו דאבי. בנאום שמשך תשומת לב עולמית, הבהיר השר כי המדינה לא רק שלא נסוגה או צמצמה פעילות עקב המתיחות הצבאית, אלא הגדילה באופן יזום ומחושב את יצוא הנפט שלה. בדבריו ציין אל-מזרועי כי היקפי היצוא של האמירויות עקפו בנקודות זמן שונות אפילו את הרמות שנרשמו טרם פרוץ המלחמה, מהלך שמדגיש את יכולת ההסתגלות המהירה של המדינה לתנאי שוק קיצוניים ולשיבושים גלובליים.
הפרידה הרשמית של איחוד האמירויות מאופ״ק ומברית אופ״ק+ נכנסה לתוקף ב-1 במאי, וסיימה 59 שנות חברות בארגון שעיצב את מדיניות האנרגיה של המאה העשרים. במשך שנים רבות חשה אבו דאבי כי מכסות הייצור הנוקשות של הארגון כובלות את ידיה ואינן משקפות את ההשקעות העצומות שביצעה בהרחבת כושר ההפקה שלה. פריצת המלחמה והטלטלה שנלוותה אליה יצרו את חלון ההזדמנויות המושלם לצעד הזה. השחרור מכבלי המכסות אפשר לאמירויות לתרגם את השקעות העבר למציאות תפעולית בשטח, בדיוק ברגע שבו העולם היה זקוק נואשות לחביות נפט שיחליפו את האספקה האזורית שנפגעה.
המספרים שמאחורי המהלך מדברים בעד עצמם וממחישים את עומק השינוי. נתונים רשמיים ממקורות משניים של אופ״ק חושפים כי בחודש ספטמבר עמד קצב הפקת הנפט הגולמי של האמירויות על כ-3.917 מיליון חביות ביום. מדובר בזינוק חד ומרשים של כ-15% בהשוואה לרמות הייצור שנרשמו בחודש פברואר, רגע לפני תחילת העימות הצבאי. הנתון הזה מקבל משמעות דרמטית אף יותר כשמשווים אותו למחויבויות העבר: רמת הייצור בספטמבר גבוהה בכ-470,000 חביות ביום מהמכסה שהייתה חלה על המדינה לו הייתה נשארת כבולה בהסכמי אופ״ק+.
הפער הזה הופך למוחשי ומטלטל במיוחד כאשר בוחנים את מצבן של שאר המדינות החברות בברית במרחב המפרצי. למעט עומאן, רוב יצרניות הנפט באזור התקשו לעמוד ביעדים שלהן וייצרו מתחת למכסות המותרות, בין אם בשל אילוצים לוגיסטיים, זהירות ביטחונית או מגבלות תשתית. בעוד שכנותיה נאבקות להחזיק את הראש מעל המים ולשמור על שגרת יצוא תחת איומי הטילים והשיבושים בנתיבי הים, האמירויות פעלו בנחישות, מילאו את החלל שנוצר וגרפו נתחי שוק משמעותיים.
מעבר להגדלת ההפקה בטווח המיידי, המשבר הנוכחי ממחיש את החשיבות של ראייה אסטרטגית ארוכת טווח. כפי שהבהיר אל-מזרועי בוועידה, המדינה אינה מסתפקת ברווחים המיידיים, אלא משקיעה משאבים כבדים בהגנה פיזית ודיגיטלית על תשתיות האנרגיה החיוניות שלה. לצד זאת, אבו דאבי מקדמת במרץ פיתוח נתיבי יצוא חלופיים וחדשים שנועדו לעקוף נקודות תורפה גיאוגרפיות כמו מצרי הורמוז. היכולת להבטיח הזרמת נפט סדירה ללקוחות בינלאומיים, גם כשהתותחים רועמים מסביב, ממצבת את איחוד האמירויות לא רק כמפיקה עצמאית מובילה, אלא כספקית האמינה והיציבה ביותר במזרח התיכון החדש.
