יוקר המחיה בישראל הוא נושא שמלווה את הציבור באופן יומיומי, וכאשר הממשלה מחליטה להתערב ולבצע שינויים מבניים, הציפייה הטבעית היא להקלה משמעותית בכיסו של הצרכן. לפני כשמונה שנים, יצאה לדרך אחת היוזמות שהיו אמורות להוות סמל למאבק ביוקר המחיה, כאשר מדינת ישראל החלה במהלך הדרגתי של הסרת חומות המכס על ייבוא של טונה בקופסאות שימורים. ההיגיון הכלכלי שעמד מאחורי ההחלטה הזו היה פשוט, מוכר וקסום על הנייר: ברגע שנסיר את חסמי הסחר ונפתח את השערים לייבוא חופשי, השוק יוצף בסחורה, התחרות תזנק לשמיים, והתוצאה הישירה והמיידית תהיה צניחה דרמטית במחיר המוצר. טונה היא אחד ממוצרי היסוד הבסיסיים ביותר במזווה הישראלי, מוצר שנמצא כמעט בכל בית, ולכן ההבטחה להוזלה הייתה משמעותית מאוד עבור משפחות רבות שחיפשו הקלה בהוצאות הסופרמרקט החודשיות.

עם זאת, כאשר בוחנים את התוצאות בשטח במבחן הזמן, מתגלה תמונה כלכלית עגומה למדי שממחישה את הפער העצום בין תיאוריות של שוק חופשי לבין המציאות הישראלית. במקום התרסקות מחירים מיוחלת, מחיר הטונה לצרכן ירד בשיעור זעום ומגוחך של 1.1% בלבד. אם נתרגם את האחוזים הללו למספרים ממשיים שאפשר להרגיש בארנק, מדובר בחיסכון שנתי ממוצע של כ-3.35 שקלים לאדם. זהו סכום חסר כל משמעות שאינו מאפשר לצרכן הממוצע לשנות את הרגלי הצריכה שלו או להרגיש רווחה כלכלית כלשהי. ההר ההוליד עכבר, והפחתת המיסוי, שהייתה אמורה להיות מגולגלת ישירות אל הלקוח הסופי בקופה, נספגה ברובה המוחלט בדרך, בתוך שרשרת האספקה.

בזמן שהתהליך האיטי של ביטול המכסים התרחש, השוק עבר טלטלה מבנית עמוקה ששינתה את פניו לחלוטין. אם בעבר הלא רחוק כ-85% משימורי הטונה שנמכרו בישראל היו פרי של ייצור מקומי כחול-לבן, כיום התמונה התהפכה לחלוטין ומהייצור המקומי נותר נתח שולי של כ-20% בלבד. כל שאר התוצרת הנמכרת ברשתות השיווק מסתמכת על ייבוא מעבר לים. המשמעות היא שהממשלה ויתרה על הגנת התעשייה המקומית מתוך מטרה להיטיב עם הצרכן, אך הצרכן לא קיבל את התמורה המובטחת. במקום זאת, הכלכלה המקומית ספגה מכה קשה, מפעלים איבדו את יכולת התחרות שלהם, והתלות של המשק הישראלי בגורמים חיצוניים הלכה וגברה באופן חסר תקדים.

הדוגמה הכואבת והמובהקת ביותר לתהליך הזה היא סיפורו של מפעל "סטארקיסט" שפעל בטירת כרמל. חברת דיפלומט, שהיא אחת מיבואניות המזון הגדולות והחזקות בישראל, קיבלה החלטה עסקית קרה וברורה לסגור את שערי המפעל המקומי. בעקבות המהלך הזה, עובדים ישראלים רבים, חלקם בעלי ותק של שנים ארוכות בתעשייה, איבדו את מקום עבודתם ואת מטה לחמם. פס הייצור לא נעלם, אלא פשוט נדד מזרחה והועתק למדינות כמו וייטנאם והפיליפינים, שם עלויות העבודה והתפעול זולות בעשרות מונים לעומת ישראל. מבחינה עסקית טהורה, מדובר במהלך של התייעלות וחיסכון אדיר בעלויות הייצור עבור החברה. אך כאן בדיוק טמון האבסורד הגדול של הרפורמה: הייצור נדד למדינות עולם שלישי, עלויות החברה צנחו משמעותית, המכסים מצד המדינה בוטלו, אך תג המחיר שהוצמד לקופסת הטונה על מדף הסופרמרקט נותר כמעט ללא שינוי. פערי התיווך והחיסכון בעלויות פשוט תפחו והגדילו את שורת הרווח של החברות היבואניות.

גם בזירת התחרות, שהייתה יעד מרכזי של המהלך הממשלתי, נרשם כישלון מהדהד. השוק נותר ריכוזי באופן קיצוני, כאשר שלושה ספקים ענקיים ממשיכים להחזיק באחיזת חנק על כ-75% מכלל שוק הטונה בישראל. אותם שחקנים חזקים שהכתיבו את הכללים לפני הרפורמה, ממשיכים להכתיב אותם גם אחריה. המדינה אמנם ניסתה לפתוח פתח עבור יבואנים קטנים ומקבילים כדי שייבאו את המוצרים ישירות ויתחרו בענקים, אך בפועל, החסמים הלוגיסטיים, השליטה בשטחי המדף ברשתות השיווק, ופערי התקציב בשיווק, הותירו את היבואנים הקטנים חסרי אונים. הם מצליחים לייבא סחורה רק באופן ספורדי ומקרי, ויחד הם מגרדים בקושי נתח שוק מזערי של פחות מ-1%. הכוח הזה לא מספיק כדי לאיים על ענקיות הייבוא או לאלץ אותן להוריד מחירים.

המקרה של שוק הטונה אינו אירוע נקודתי מבודד, אלא משקף מחלה רחבה יותר בכלכלה הישראלית, כפי שעולה פעם אחר פעם מדו"חות רשמיים של רשות התחרות ומבקר המדינה בשנים האחרונות. גורמי המקצוע קובעים באופן חד משמעי ושאינו משתמע לשני פנים כי רמת הריכוזיות בשוק המזון הישראלי היא מהגבוהות בעולם המערבי, וכי שחקנים ספורים שולטים בנתחי שוק עצומים. כאשר שוק מתנהל תחת מבנה ריכוזי של אוליגופול, צעדים כמו הורדת מכסים אינם מתגלגלים לצרכן. היבואנים הבלעדיים מנצלים את כוחם העודף כדי לגרוף את ההטבה הממשלתית לכיסם, בידיעה שלצרכן הישראלי אין באמת חלופות ממשיות על המדף. הנתונים הרשמיים מוכיחים כי ללא פירוק משמעותי של כוחם של היבואנים הגדולים וללא טיפול שורש במונופולים בתחום ההפצה ושטחי המדף, כל הפחתת מס רק תגדיל את פערי העושר.

הסיפור של קופסת הטונה מציג שיעור מאלף בכלכלה פוליטית ובמדיניות ציבורית. הממשלה פעלה מתוך כוונות טובות ורצון אותנטי להקל על הציבור, אך לא ביצעה תכנון אסטרטגי שלוקח בחשבון את פערי הכוחות האמיתיים בשטח. אי אפשר לייצר תחרות יש מאין רק על ידי מחיקת שורת מכס בספר החוקים. התוצאה הסופית של המהלך הזה היא הפסד כפול עבור אזרחי ישראל. מצד אחד, איבדנו תעשייה מקומית יצרנית, מקומות עבודה איכותיים נמחקו, וכושר הייצור העצמאי של המדינה בתחום המזון נפגע. מצד שני, כצרכנים, נשארנו בדיוק באותה נקודה התחלתית יקרה, כשאנו ממשיכים לשלם מחירים מופקעים על מוצר בסיסי שמיוצר בזול מעבר לים. זוהי קריאת השכמה למקבלי ההחלטות להבין שרפורמות כלכליות מחייבות ניתוח מעמיק של התנהגות שחקני המאקרו, אחרת כל מה שנקבל הוא עוד הבטחות ריקות על גבי קופסאות שימורים יקרות.