בשנים האחרונות אנו עדים לתמורות עמוקות בזירה הבינלאומית, אך נדמה כי מעט מאוד נתונים ממחישים את שינוי המגמה בצורה חדה כל כך כמו סקר העמדות הגלובלי החדש. מאז סוף מלחמת העולם השנייה, ארצות הברית נהנתה ממעמד בלתי מעורער של מנהיגת העולם החופשי, מעמד שנשען לא רק על עוצמה צבאית וכלכלית אלא גם על עוצמה רכה ואהדה ציבורית רחבה. עם זאת, התמונה הנוכחית שמצייר מכון המחקר פיו, גוף מחקר א-מפלגתי ומוערך מוושינגטון הנחשב לאחד המובילים בעולם במחקרי דעת קהל, בסקר האביב שלו לשנת 2026 מציגה מציאות חדשה ומורכבת הרבה יותר. על פי הנתונים שנאספו, סין נתפסת כיום באור חיובי יותר מאשר ארצות הברית בקרב מרבית המדינות שנסקרו. מדובר במהפך היסטורי בסקרי דעת הקהל העולמיים של המכון, שמצביע על תזוזה טקטונית באופן שבו אזרחי העולם תופסים את שתי המעצמות הגדולות.

כאשר צוללים לתוך הנתונים הסטטיסטיים של הסקר, המקיף עשרות מדינות מרחבי הגלובוס, הפערים הופכים למוחשיים ומרתקים. רק בתשע מתוך 36 המדינות זוכה ארצות הברית לדירוג אהדה גבוה יותר מזה של סין. רשימה מצומצמת זו כוללת את ברזיל, גאנה, הונגריה, הודו, ישראל, יפן, הפיליפינים, פולין וקוריאה הדרומית. בישראל, למשל, הפער ברור מאוד עם 81% תמיכה בארצות הברית לעומת 19% בלבד לסין, נתון המשקף את הברית האסטרטגית והביטחונית העמוקה בין המדינות. עם זאת, כאשר בוחנים אזורים אחרים בעולם, המטוטלת נוטה בבירור לכיוון המעצמה האסייתית. הפער הפרו-סיני הגדול ביותר נרשם בפקיסטן, שם לא פחות מ-90% מהנשאלים הביעו דעה חיובית על סין, לעומת 15% בלבד שהביעו אהדה כלפי ארצות הברית. פערים דרמטיים דומים, אם כי מעט פחות קיצוניים, ניתן למצוא גם במלזיה עם 75% תמיכה בסין לעומת 19% לאמריקאים, באינדונזיה שמציגה 72% אהדה לבייג'ינג מול 29% בלבד לוושינגטון, ובבנגלדש שם סין מובילה עם 56% לעומת 26% לארצות הברית.

ניתוח מעמיק של התפלגות הנתונים חושף פערים אזוריים וכלכליים מובהקים, ומייצר מפת אינטרסים גלובלית חדשה. המדינות הדמוקרטיות והעשירות יותר, בעיקר במערב, מציגות ספקנות גוברת כלפי שתי המעצמות גם יחד. מדינות כמו גרמניה, צרפת, שוודיה, אוסטרליה והולנד רושמות שיעורי אהדה נמוכים יחסית לשתי המדינות. בצרפת, לדוגמה, התמיכה בסין עומדת על 36% בעוד ארצות הברית זוכה ל-27% בלבד. בגרמניה הפער דומה, עם 33% לסין מול 27% לארצות הברית. גם באוסטרליה, שותפה ביטחונית הדוקה של וושינגטון, סין רושמת יתרון קל עם 31% לעומת 24% תמיכה בארצות הברית. נתונים אלו מאותתים על אכזבה מסוימת של מדינות העולם המפותח מהמנהיגות העולמית בכללותה, ומעידים על רצון לנתב דרך עצמאית יותר שאינה נשענת באופן בלעדי על אף אחת מהמעצמות. אפילו בקנדה, השכנה מצפון ושותפת הסחר הגדולה ביותר של ארצות הברית, ישנו פער מפתיע כאשר סין זוכה ל-44% אהדה ואילו ארצות הברית מסתפקת ב-33% בלבד.

לעומת זאת, העולם המתפתח מציג תמונה שונה לחלוטין. במדינות רבות באפריקה, דרום-מזרח אסיה וחלקים נרחבים מאמריקה הלטינית, סין זוכה לתמיכת רוב מוחלט של הציבור בעוד שארצות הברית משתרכת מאחור. בארגנטינה התמיכה בסין עומדת על 50% מול 44% לארצות הברית, ובקולומביה הפער צמוד גם כן, עם 63% לסין לעומת 60% לארצות הברית. השינוי התדמיתי הזה אינו מקרי ואינו נשען על אירוע בודד. מומחים ופרשנים בינלאומיים מסבירים כי העלייה בקרנה של סין נובעת משילוב של התעצמות מדינית וכלכלית מצד בייג'ינג, יחד עם שחיקה מתמשכת באמינותה של ארצות הברית. סין מפעילה מזה למעלה מעשור אסטרטגיה כלכלית חובקת עולם, הכוללת השקעות עתק במיזמי תשתית ענקיים, הקמת נמלים מודרניים, פריסת רשתות תקשורת חדישות וסלילת כבישים ומסילות ברזל במדינות מתפתחות. מעורבות כלכלית אינטנסיבית זו מייצרת מקומות עבודה, משפרת את הכלכלה המקומית ומקדמת צמיחה, מה שמתורגם באופן ישיר ומהיר לאהדה בקרב אזרחי אותן מדינות. ככל שמדינות מעמיקות את קשריהן הכלכליים עם בייג'ינג, הסחר הפך לגורם המכריע והדומיננטי ביותר בעיצוב היחסים הבינלאומיים ובתפיסות של דעת הקהל הרחבה.

במקביל לעלייה הסינית, ישנה שחיקה הדרגתית במעמדה של ארצות הברית אשר נובעת, בין היתר, משינויים תכופים במדיניות החוץ שלה לאורך הממשלים האחרונים. חוסר היציבות הפוליטי הפנימי בארצות הברית, הקיטוב החברתי המחריף והמאבקים בקונגרס מקרינים החוצה אל הקהילה הבינלאומית ופוגעים בתדמיתה כשותפה אמינה, חזקה ויציבה לטווח ארוך. מדינות רבות בעולם המתפתח מרגישות שארצות הברית מתמקדת לעיתים קרובות מדי בסוגיות של ביטחון, סנקציות כלכליות ודרישות פוליטיות, בעוד שסין מציעה שותפות כלכלית שנתפסת, לפחות בעיני הציבור המקומי, כפרגמטית, עסקית ונטולת התערבות מטיפה בענייני פנים או בנושאי זכויות אדם.

תופעה מעניינת נוספת שעולה במובהק מהסקר היא הגישה הדואלית והפרגמטית של חלק ממדינות אפריקה ואמריקה הלטינית. במספר מדינות אפריקאיות מרכזיות וחשובות, כמו קניה, גאנה וניגריה, הציבור מביע דעות חיוביות מאוד כלפי שתי המעצמות הגדולות במקביל. בקניה, למשל, 76% מהציבור העידו שהם אוהדים את סין ו-63% הצהירו על אהדה כלפי ארצות הברית. נתונים מעניינים אלו מפריכים את ההנחה השגויה שמדובר בהכרח במשחק סכום אפס שבו עלייה באהדה לאחת באה בהכרח על חשבון השנייה. תושבי המדינות הללו, כמו גם המנהיגים שלהם, מבינים היטב את הערך האסטרטגי החשוב בשמירה על מערכות יחסים קרובות וטובות עם שני הצדדים במקביל. הם מעוניינים מאוד ליהנות מההשקעות הכלכליות חסרות התקדים ומיחסי המסחר הענפים שסין מציעה להם בשפע, אך באותה עת הם רוצים לשמור מקרוב על השותפויות הביטחוניות ההיסטוריות ועל התמיכה המוסדית המסורתית שארצות הברית מספקת.

הנתונים מצביעים בבירור על עולם שהופך להיות רב-קוטבי יותר ויותר, מקום שבו חוקי המשחק משתנים לנגד עינינו. חשוב להבין ולסייג כי למרות שסין זוכה כעת לדירוגי אהדה חזקים יותר בקרב רוב המדינות שנסקרו, הנתונים הסטטיסטיים הללו אינם מתורגמים בצורה אוטומטית או ישירה לבריתות גיאופוליטיות מלאות או ליישור קו מדיני וביטחוני מול בייג'ינג בעתות משבר. אהדה ציבורית היא ללא ספק מדד חשוב ויוקרתי המעיד על עוצמה רכה מוצלחת, אך היא בשום פנים ואופן אינה מהווה תחליף בטוח להסכמי הגנה מחייבים, לשיתופי פעולה מודיעיניים הדוקים או לתלות טכנולוגית ארוכת שנים. למרות זאת, הדו"ח החשוב של מכון פיו מהווה תמרור אזהרה מהדהד וברור למקבלי ההחלטות בוושינגטון, וממחיש כי השפעה כלכלית, כוח סחר דיפלומטי, יחסי ציבור בינלאומיים ודעת הקהל משחקים כיום תפקיד שווה ערך, ולעיתים אף משמעותי יותר, מעוצמה צבאית מסורתית מובהקת. בזמן שסין ממשיכה במרץ להרחיב בשיטתיות את נוכחותה בזירה הבינלאומית, התחרות הקרה בין שתי מעצמות העל נמדדת כיום יותר ויותר בלבבות ובמוחות של אזרחי העולם.