במשרדי המודיעין הישראלי ובמסדרונות הממשל בירושלים נערכים לקראת ה-2 ביוני, המועד שבו יסיים דוד ברנע את כהונתו ופיקודו על המוסד יעבור לידי אלוף רומן גופמן. המינוי שביצע ראש הממשלה בנימין נתניהו אינו רק חילופי גברי טכניים, אלא נקודת מפנה בניהול המערכה ארוכת השנים מול שלטון האייתוללות בטהראן. ברנע מותיר אחריו מורשת מבצעית שתיזכר כאחת התקופות המורכבות והאקטיביות ביותר במלחמה החשאית, כאשר המטרה המוצהרת נותרה ללא שינוי: מניעת התחמשות גרעינית של איראן בכל מחיר ובכל אמצעי. ניתוח של ה-DNA האידיאולוגי של המשטר החומייניסטי מלמד כי עבור המוסד, לא מדובר רק באיסוף מידע, אלא במאבק קיומי מול גוף שאלמלא היה נבלם, לא היה מהסס להשתמש בנשק יום הדין כבר באירועי ה-7 באוקטובר 2023. המעבר של המקל המודיעיני מתבצע על רקע זיכרונות טריים מהמבצע המנעתי בקיץ 2025, אז הצליח המוסד לשתק נדבך קריטי בתוכנית הגרעין האיראנית בפעולה שלא נועדה להעביר מסר דיפלומטי, אלא להשיג תוצאה בשטח.
למרות ההישגים המבצעיים המרשימים והדיוק הכירורגי שהפגין ברנע, הניצחון הסופי נותר חמקמק שכן המבנה הפוליטי בטהראן עדיין עומד על תלו. השוק הגיאופוליטי מקשיב היטב לרעידות המעבר הללו, כאשר גם דמויות כמו יוסי כהן, שנע בין עולמות הביון להנהגה הציבורית, מבינות כי עליונות מבצעית אינה מהווה תחליף לשינוי משטרי יסודי. המציאות האסטרטגית מראה כי איראן אינה נמצאת בנסיגה הדרגתית אלא בשלב של טרום-קריסה לא יציב. בזמן שאיחוד האמירויות וערב הסעודית משקיעות הון עתק במודרניזציה ובצמיחה כלכלית במסגרת הסכמי אברהם, הרפובליקה האסלאמית ממשיכה להתמקד בייצוא המהפכה ובתמיכה ברשתות טרור חוצות גבולות. הפער הזה בין השגשוג האזורי לבין הקיפאון האידיאולוגי של טהראן יוצר שחיקת הון שלטוני חריפה, כאשר אחד מכל שני אזרחים איראנים חווה ירידה חדה ברמת החיים, מה שמוביל לאובדן אמון מוחלט במערכת המרכזית. השאלה שמעסיקה את האנליסטים כעת היא האם המוסד תחת גופמן ימשיך בקו האגרסיבי של חדירה עמוקה לתוך מנגנוני קבלת ההחלטות בטהראן, מקום שבו בכירים איראנים כבר אינם חשים בטוחים בבתיהם שלהם.
הוואקום המנהיגותי בטהראן הופך למרכז הכובד של הניתוח המודיעיני העדכני. עלי חמינאי, הדיקטטור השני בשושלת המהפכה, נעלם מהעין הציבורית מזה חודשים, ואי-הוודאות סביב גורלו – בין אם מדובר במוות מוצנע או בהידרדרות בריאותית קשה – משתקת את המערכת. הניסיון לבסס ירושה משפחתית באמצעות מוג'תבא חמינאי נתקל בקשיים אדירים, והמדינה נראית כיום יותר כקונפדרציה של אינטרסים צבאיים מסוכסכים מאשר כישות פוליטית מלוכדת. האוכלוסייה האיראנית, מצידה, כבר אינה קונה את המיתולוגיה של ההקרבה. במהלך מלחמת 12 הימים ביוני האחרון, נחשפה שבריריותו של השלטון כאשר ההנהגה הבכירה בחרה במקלט תת-קרקעי בזמן שהעליונות האווירית הישראלית הופגנה בשמי טהראן. הניגוד הזה בין הרטוריקה הלוחמנית לבין הפחד ההישרדותי של השליטים מחלחל עמוק לתוך החברה האזרחית, שמתמודדת עם משברים מצטלבים של מחסור במים, אינפלציה דוהרת ושחיתות ממסדית שחונקת כל אפשרות לתיקון פנימי. במובן מסוים, השוק האיראני נמצא ב'שורט' על עתידו שלו, כאשר גם 'הרפורמיסטים' וגם 'השמרנים' נתפסים כשחקנים באותה הצגה שנועדה לשמר מבנה כוח רקוב.
הלחץ המודיעיני המתמשך שינה את מאזן האימה הפסיכולוגי. המוסד אינו נתפס עוד רק כגורם חיצוני, אלא כנוכחות קבועה ובלתי נראית בתוך מסדרונות השלטון באיראן. ההוצאות להורג והדיכוי האלים של מפגינים, המואשמים לעיתים קרובות בשיתוף פעולה עם ישראל, הם למעשה עדות לפרנויה הגוברת של המשטר ולא לעוצמתו. ככל שהבידוד הבינלאומי של טהראן מעמיק, והציר של רוסיה וסין אינו מספק את הסחורה הכלכלית המיוחלת, כך גדל הסיכוי שכל זעזוע נוסף יוביל לקריסה מבנית. אם דמויות כמו אחמד ואחידי ינסו לבצר את כוחן בכוח הזרוע, הן יגלו כי הכלים הישנים של המהפכה כבר אינם יעילים מול חברה שחצתה את סף הייאוש. המסקנה המתבקשת עבור מקבלי ההחלטות היא שניהול הסכסוך אינו אסטרטגיה בת-קיימא לטווח ארוך. מערכות המאופיינות בנוקשות אידיאולוגית כזו אינן עוברות תהליכי התמתנות, אלא ממשיכות במסלולן עד שהן נשברות תחת כובד המשקל של טעויותיהן. חילופי המשמרות במוסד ביוני הקרוב הם הזדמנות לבחון האם ישראל תדע לנצל את רגעי השבר הבאים כדי להביא לשינוי דורי באזור כולו.
המעבר המבצעי בין ברנע לגופמן ביוני הקרוב מתרחש בנקודת זמן היסטורית שבה השילוב בין לחץ מודיעיני פנימי לקריסה כלכלית באיראן מגיע לשיאו. בעוד יכולותיו המבצעיות של המוסד הוכחו כחסרות תקדים, היעד הסופי נותר פירוק האיום הגרעיני דרך ערעור יציבותו של המשטר בטהראן. רק שינוי יסודי במבנה הכוח האיראני יאפשר לישראל ולמדינות האזור לממש את פוטנציאל היציבות שהחל עם הסכמי אברהם.
