ההיסטוריה הכלכלית והפוליטית של המאה האחרונה מציגה דפוס פעולה עקבי בכל פעם שאומה נגררת לעימות צבאי. תשומת הלב הציבורית מופנית באופן טבעי אל שדה הקרב, אל תקציבי הביטחון ואל שרשראות האספקה, אך מתחת לפני השטח מתרחשת תזוזה טקטונית ביחסי הכוחות שבין האזרח למנגנוני המדינה. המערכת הממשלתית מנצלת את שעת החירום כדי להרחיב את סמכויותיה, לרוב תוך פגיעה בזכויות יסוד שהיו נראות מובנות מאליהן בימי שלום. החוקה האמריקאית, שנכתבה מתוך תפיסה כי זכויות הפרט אינן מוענקות על ידי השלטון אלא קודמות לו, עמדה למבחן פעם אחר פעם.
בחינה קרה של העובדות מגלה כי אירועי קיצון ביטחוניים שימשו כקטליזטור לשינויי חקיקה דרקוניים. הקונגרס העביר בשנת 1917 את חוק הריגול, ושנה לאחר מכן, ב-1918, את חוק ההמרדה. אזרחים מצאו את עצמם מאחורי סורג ובריח רק משום שהביעו התנגדות לגיוס. יוג'ין דבס, מנהיג פוליטי באותה תקופה, נשלח לריצוי עונש מאסר של 10 שנים בעקבות נאום פומבי אחד. 107 שנים חלפו מאז אישור חוק הריגול, והספרייה המשפטית בארצות הברית עדיין מכילה אותו בספר החוקים הפעיל. המנגנון הבירוקרטי אינו ממהר לשחרר כוח שניתן לו בשעת דחק.
מלחמת העולם השנייה הביאה עמה הסלמה נוספת בהפעלת הכוח השלטוני כלפי פנים. צו נשיאותי 9066, שנחתם לאחר התקיפה בפרל הארבור, הוביל לעקירתם בכוח של יותר מ-120,000 אמריקאים ממוצא יפני מבתיהם בחוף המערבי. בעלי עסקים איבדו את רכושם, חקלאים נותקו מאדמותיהם, ומשפחות שלמות הוכנסו למחנות מעצר ללא הליך פלילי או משפט צדק. המלחמה הקרה המשיכה את המגמה בשינוי אדרת, כאשר הפחד מחדירה קומוניסטית הוליד את חוק סמית' ואת הוועדה לפעילות אנטי-אמריקאית. שחקנים, מורים ופקידי ממשל איבדו את פרנסתם לא בגלל עבירה שביצעו, אלא בשל חשד לאחזקת דעות פוליטיות לא מקובלות.
עידן מלחמת וייטנאם שכלל את ארגז הכלים הממשלתי והעביר את המוקד ממעצרים פיזיים למעקב סמוי. לשכת החקירות הפדרלית הפעילה תוכנית חשאית תחת השם קוינטלפרו, אשר שמה לה למטרה לנטר פעילים חברתיים, עיתונאים וארגונים פוליטיים ברחבי המדינה. קבוצות סטודנטים ותנועות מחאה מצאו את עצמן תחת זכוכית המגדלת של רשויות האכיפה הפדרליות. מה שהתחיל כאיסוף מודיעין לגיטימי נגד איומים קונקרטיים, תפח לממדים של מעקב המוני אחר אזרחים מן השורה המעורבים בפעילות פוליטית חוקית לחלוטין. התיאבון הממסדי למידע הלך וגדל במקביל להתפתחות הטכנולוגית.
נקודת המפנה הבולטת ביותר התרחשה בעקבות אירועי ה-11 בספטמבר 2001. יציאתה של ארצות הברית למערכה צבאית גלובלית, שכללה התערבות באפגניסטן, עיראק, לוב וסוריה, לוותה בשינוי ארגוני חסר תקדים מבית. הקונגרס אישר את חוק הפטריוט, שהעניק לסוכנויות הביון גישה רחבה לתקשורת פרטית ולרישומים פיננסיים של אזרחים. במקביל, הוקמה המחלקה לביטחון המולדת, גוף שעיבה באופן ניכר את תשתיות האבטחה הפנימיות. הטיסות המסחריות שינו את פניהן לבלי הכר עם הקמת רשות אבטחת התעבורה, שהכניסה לחיי הנוסעים סורקי גוף מלאים ומאגרי מידע ענקיים.
החשיפות של אדוארד סנודן שנים לאחר מכן הוכיחו כי סוכנויות המודיעין לא הסתפקו באמצעים גלויים, אלא שאבו כמויות בלתי נתפסות של מידע דיגיטלי מתוך רשתות התקשורת העולמיות. נתוני מטא של שיחות טלפון, תעבורת רשת והתכתבויות פרטיות נאגרו בקנה מידה שהציבור לא יכול היה לדמיין. הטכנולוגיה עברה אבולוציה מואצת, אך הדפוס ההיסטורי נותר בעינו. משבר לאומי מתורגם באופן כמעט אוטומטי להרחבת שליטת המדינה על חיי היום-יום ועל ערוצי התקשורת של האזרח הקטן.
התבוננות מפוכחת על רצף האירועים הזה אינה מחייבת נקיטת עמדה לגבי הצדקה של מערכה צבאית כזו או אחרת. סוגיות של ביטחון לאומי אינן עניין תיאורטי, וכל דור מתמודד עם איומים ממשיים הדורשים החלטות מורכבות. עם זאת, כאשר הדיון הציבורי סובב סביב השלכות המקרו של קונפליקטים גלובליים, אסור להתעלם מהשחיקה הזוחלת בחירויות הפרט. ההיסטוריה מוכיחה כי כוח שניתן לממשלה לעולם אינו מוחזר מרצון. הכלכלה הישנה של אמצעי ייצור פיזיים מפנה את מקומה לכלכלת מידע, שבה הנתונים האישיים הם הנכס היקר ביותר, והמדינה מציבה את עצמה כצרכנית המידע הגדולה מכולן.
הסכנה הנוכחית טמונה בזליגה של כלים צבאיים מתקדמים ומערכות בינה מלאכותית שנועדו לשדה הקרב אל תוך המרחב האזרחי. אסור לאפשר מצב שבו משברי גבולות או חששות מפני חוסר יציבות משמשים תירוץ להפעלת מנגנוני מעקב המוניים. האזרחים אינם נתינים של המנגנון המדינתי, אלא ריבונים שמעניקים לממשלה את סמכותה בתנאי מפורש. הוויתור על פרטיות, על הליך הוגן ועל חופש הביטוי אינו גזירת גורל הכרחית של מצב מלחמה. רגעים של פחד ואי-ודאות הם בדיוק הזמן שבו המערכת הדמוקרטית נדרשת להפגין חוסן מוסרי.
הזכות לפרטיות וההגנה מפני התערבות שלטונית אינן עומדות למשא ומתן, גם כאשר תותחים רועמים. תהליך אובדן החירות מתרחש בהדרגה, צעד אחר צעד, תחת הבטחות שווא כי מדובר באמצעים זמניים בלבד. לסיכום, ניסיון העבר מלמד כי ממשלות מנצלות מצבי לחימה כדי להרחיב את סמכויות המעקב והשליטה שלהן על אזרחים באמתלה של ביטחון לאומי. חוקים ותקנות חירום שנחקקו בתקופות משבר, מחוק הריגול ועד חוק הפטריוט, נוטים להישאר בתוקף עשרות שנים לאחר סיום הקרבות. הציבור נדרש לשמור על ערנות מתמדת ולסרב להקריב את זכויות היסוד שלו על מזבח תחושת ביטחון זמנית.
