התנהלותו של דונלד טראמפ במרץ 2026, בשיאו של העימות הצבאי מול איראן, אינה רק מהלך מלחמתי קלאסי אלא שיעור מתקדם בניהול סיכונים פיננסיים מהחדר סגלגל, המטשטש את הגבולות שבין הפנטגון לבורסת ניו יורק. עבור טראמפ, שדה הקרב האמיתי אינו נמדד רק בכיבוש טריטוריאלי או בהשמדת סוללות טילים במפרץ הפרסי, אלא בלוחות הדיגיטליים הירוקים והאדומים של וול סטריט, המשמשים עבורו כברומטר האולטימטיבי להצלחה.

בעוד שנשיאים קודמים בתולדות ארה"ב הקפידו על הפרדה כמעט דתית בין שיקולי ביטחון לאומי לבין תנודות השוק בטווח הקצר, טראמפ פועל מתוך תפיסה רדיקלית שבה המדדים הם הניצחון, והצמיחה הכלכלית היא כלי הנשק החזק ביותר בארסנל האמריקאי. מבחינתו, עוצמתה של אמריקה אינה נמדדת רק בכמות נושאות המטוסים המפטרלות במימי המפרץ, אלא ביכולת של מדד ה-S&P 500 לספוג זעזועים גאופוליטיים מבלי לקרוס, מה שהופך כל תקיפה אווירית ל"מהלך מסחרי" אגרסיבי שנועד למקסם את ערך המניה של ארה"ב בזירה הגלובלית. הדינמיקה הזו יוצרת מצב שבו הפנטגון מתפקד למעשה כזרוע המבצעית של מועצת הכלכלה הלאומית, כשהמטרה היא ייצור "יציבות כפויה" המשרתת את האינטרס של המשקיע האמריקאי מעל לכל ערך אידיאולוגי אחר.

אסטרטגיית ה Market Maker של הנשיא באה לידי ביטוי מובהק בתזמון המדויק, הכמעט כירורגי, של הפעולות המבצעיות מול טהרן. התצפית לפיה התקיפות מתוזמנות בעקביות לשישי בלילה או לשבת אינה נובעת רק משיקולים טקטיים של חיל האוויר או הלוחמה האלקטרונית; טראמפ פועל לפי פרוטוקול של סוחר יום פשוט בממדים בינלאומיים. על ידי תקיפה בשישי בלילה, לאחר שפעמון הסגירה בוול סטריט נדם, הוא יוצר חלון זמן קריטי של 48 שעות שבו השווקים הפיננסיים סגורים למסחר. זמן זה מאפשר למערכת "לעכל" את החדשות המרעישות, לפרסם הודעות הרגעה רשמיות ולתדרך מנהלי קרנות גידור, כך שביום שני בבוקר הזעזוע כבר מגולם במחיר ולא מוביל למכירת חיסול פאנית שתערער את הכלכלה.

יתרה מכך, הנשק הדיפלומטי החזק ביותר שלו הוא "נשק הדיבור": האמירה המתוזמנת היטב שהמלחמה "תיכף מסתיימת" בשעת המסחר האחרונה ביום שישי היא מהלך ויסות קלאסי. מדובר בהתערבות פסיכולוגית מכוונת שנועדה להפיל את מחירי הנפט והזהב, המשמשים כנכסי מקלט , ובכך למנוע אינפלציה בציפיות השוק ולהבטיח שהאזרח האמריקאי לא יתעורר למחירי דלק מאמירים שיפגעו בתחושת הביטחון הכלכלי שלו ובצריכה הפרטית, המהווה את מנוע הצמיחה העיקרי של ארה"ב. לא במקרה רשם הנפט הירידה היומית החדה בהסטוריה- טראמפ פשוט לא היה מוכן לקחת את הסיכון שהאזרחים בארה"ב יתעוררו למחיר גלון גבוה ב 30% ממחירו יממה קודם.

ההיסטוריה של טראמפ רצופה במקרים שבהם הוא השתמש בתנודתיות השוק ככלי לחץ פוליטי, מה שהופך את המלחמה הנוכחית להמשך ישיר של דוקטרינת ה"עסקה".
– התקיפה בונצואלה בוצעה תחת ממשל טראמפ, שקידם קו תקיף ("דוקטרינת דונרו") במטרה להפיל את שלטון מדורו ולהשתלט על משאבי הנפט של המדינה, בטענה שהם משמשים למימון קרטלי סמים. אולי. מה שבטוח שגם הפעם זה התרחש בשבת הרחק מפתיחת המסחר בניו יורק.
– במלחמת הסחר עם סין (2018-2019), טראמפ שכלל את השימוש בציוצים רגעים לפני פתיחת המסחר כדי לשתק את מקבלי ההחלטות בבייג'ינג, תוך שהוא מוודא שהחברות האמריקאיות מקבלות רמזים מספיקים כדי להתארגן מראש ולצמצם נזקים.
– בחיסול קאסם סולימאני בינואר 2020, התזמון ליום חמישי בלילה אפשר לו לשלוט בנרטיב ההרגעה לאורך יום שישי, מה שהוביל לכך שהמדדים סגרו את אותו שבוע כמעט ללא שינוי למרות החשש ממלחמת עולם.
– גם האיום במכסים על מקסיקו ב-2019 שימש ככלי לפתרון בעיות הגירה, כשטראמפ עוקב בדריכות אחר ערך הפסו המקסיקני כ"מדד כניעה" של ממשלת מקסיקו. בכל המקרים הללו, כמו גם בלחץ המתמיד על אופ"ק (OPEC) להוריד מחירים בתמורה להגנה ביטחונית, טראמפ מתייחס ליחסים בינלאומיים כאל שרשרת אספקה שבה המחיר הוא חזות הכל.

גם אם תתאמצו תתקשו למצוא פעולה ממשית, לאומית או בטחונית, שהתרחשה באמצע השבוע. רבים פוטרים את טראמפ כחמום מח שאין לו שליטה על הציוצים שלו ושליפות מהמותן. לפחות בכל הנוגע לשוק ההון זוהי טעות גמורה – אנו רואים עקביות ושיטה הפוזלת באופן עקבי למסכים בניו יורק וערה, ממש כסוחר יום, לנעשה בשווקים.