הפרדוקס של שוק הביטוח הישראלי ב-2026 זועק מהדוחות: החברות מציגות רווחי שיא וצמיחה דו-ספרתית בנכסים המנוהלים, אך בעלי המניות נאלצים להסתפק בדיבידנדים צנועים יחסית. הסיבה אינה קמצנות של הנהלות, אלא משטר ההון המחמיר הידוע כ-"Solvency II". המדד, שנועד להבטיח את יציבות החברות בכל תרחיש קיצון, הפך לסוגיה המרכזית בשיחות עם אנליסטים.
יחס כושר פירעון (Solvency Ratio) הוא היחס בין ההון העצמי של החברה לבין ההון הנדרש ממנה על ידי הרגולטור כדי לעמוד בהתחייבויותיה. רשות שוק ההון בישראל אימצה סטנדרטים אירופאיים מחמירים, המחייבים את החברות להחזיק "כריות הון" משמעותיות כנגד סיכוני שוק, סיכוני אשראי וסיכונים ביטוחיים. חברה שיחס הסולבנסי שלה (ללא הקלות) יורד מתחת לסף מסוים (לרוב 100% או 105% בהתאם להוראות הספציפיות), מנועה מלחלק דיבידנדים כדי לשמור על יציבותה.
כאן נכנס האלמנט הפיננסי המורכב: יחס הסולבנסי רגיש מאוד לתנודות בשוק ההון ובריבית. ירידות חדות בבורסה מקטינות את הנכסים ומורידות את היחס, גם אם הפעילות הביטוחית השוטפת רווחית מאוד. לכן, חברות הביטוח נאלצות "לאגור" מזומנים ורווחים במאזן במקום להחזירם למשקיעים, כדי לייצר מרווח ביטחון (Buffer) מפני תנודתיות עתידית. מציאות זו יוצרת תסכול בקרב משקיעי ערך, שרואים הון עצמי הולך ותופח שאינו מניב להם מזומן מיידי.
התחזית להמשך 2026 תלויה ביכולת של החברות לייצר "הון אורגני" – רווחים שאינם תלויים בשערוכים חד-פעמיים. חברות כמו הפניקס או הראל, המציגות באופן עקבי יחסי סולבנסי גבוהים מעל רף ה-150% (כולל הקלות), צפויות לקבל אישור מהרגולטור לתוכניות רכישה עצמית (Buyback) או להגדלת הדיבידנד. עבור שוק ההון, הסולבנסי הוא כבר לא רק נתון רגולטורי משעמם, אלא המפתח שפותח (או נועל) את הכספת של רווחי ענף הביטוח.
