מרץ 2026. השמיים מעל גוש דן שוב נצבעים בשובלים הלבנים של היירוטים, והקול המוכר והמצמרר של ה"בום" מחריד את בתי הקפה הריקים בתל אביב, את המשרדים השוממים בפתח תקווה ואת אזורי התעשייה המושבתים של נתניה. מלחמת "שאגת הארי" כבר מזמן אינה אירוע מקומי של קו העימות; היא פצע מדמם בלב הפועם של הכלכלה הישראלית. אך בעוד שהטילים ורסיסי היירוט לא מבדילים בין צפון למרכז, מתברר שמשרד האוצר דווקא כן.
המתווה החדש לפיצויים בגין נזק עקיף, שהיה אמור להיות חבל ההצלה של המגזר העסקי בימים של חוסר ודאות, מתגלה כסטירה מצלצלת לבעלי העסקים במרכז הארץ. בתוך סעיפי המתווה המפותלים מסתתרת הטבה שערורייתית: יישובים בצפון, כאלו שהיו זכאים למסלול האדום עד אפריל 2024, יוכלו הפעם לבחור ב"מסלול מחזורים". ומה עם העסק הקטן בראשון לציון או חנות האופנה בחולון? הם ייאלצו להסתפק ב"מסלול הוצאות מזכות". לכאורה, אלו שמות טכניים בתוך בירוקרטיה משמימה. למעשה? מדובר בהבדל שבין הישרדות בכבוד לקריסה שקטה.
מסלול הזהב מול מסלול הפירורים
כדי להבין את גודל העוול, צריך להסתכל למספרים בעיניים. "מסלול מחזורים" הוא סוג של מסלול VIP – פשוט, ישיר ונדיב. הוא בוחן את הצניחה במחזור העסקאות לעומת התקופה המקבילה, ומפצה על אובדן ההכנסה בערכים ריאליים. זהו המסלול שמאפשר לעסק "לנשום", לשלם לספקים ולדעת שיש לו לאן לחזור ביום שאחרי.
לעומתו, "מסלול הוצאות מזכות" – הגורל שנגזר על עסקי המרכז – הוא מבוך מייאש של נוסחאות קרות. הוא לא מפצה על מה שהפסדת, אלא רק על חלק קטן ממה שהוצאת. כאן מסתתר העוקץ הכואב ביותר: המדינה בנתה מודל שמתגמל "ברזלים" וקירות, אך מתעלם לחלוטין מהון אנושי. עבור המדינה, אם אין לך מחסנים עמוסים, ציי רכב או הוצאות רכש מנופחות, את כמעט שקופה.
הפיצוי לפי הוצאות מייצר עיוות אכזרי עבור אלפי עסקים "רזים" במרכז – יועצים, נותני שירותים, מפיקים ועצמאיים שהנכס המרכזי שלהם הוא הכישרון והזמן שלהם. עבורם, יום עבודה שהתפוגג בממ"ד הוא הפסד נקי. המתווה הנוכחי אומר להם בעצם: "מכיוון שניהלתם עסק חכם עם הוצאות נמוכות, אנחנו לא צריכים לפצות אתכם על ההכנסה שנמחקה". זוהי הענשה על יעילות, התעלמות מוחלטת מכך שגם ללא חשבוניות ספקים כבדות, הבור בבנק הוא עמוק ואמיתי.
מיתוס "בועת המרכז" התפוצץ
האפליה הזו נשענת על קונספציה מיושנת, כאילו המרכז הוא "בועה" חסינה שיכולה לספוג הכול. אבל המרכז הוא לא רק מגדלי יוקרה; הוא רבבות עסקים קטנים ובינוניים – המסעדות שנסגרות בגלל המתיחות, הקוסמטיקאיות שביטלו להן את כל התורים, והמוסכים שנותרו ללא לקוחות. אלו עסקים שחיים מהיד לפה, שהמחזור שלהם נשחט ב-80% ו-90% מאז תחילת המערכה.
כשהמדינה אומרת לבעל עסק במטולה "בוא למסלול מחזורים" ולבעל עסק ברחובות "תסתפק בהוצאות מזכות", היא בעצם אומרת שדם הכלכלה של האחד אדום יותר מהשני. האם טיל שנופל בקריית שמונה "מכאיב" לעסק יותר מאשר טיל שנופל בגבעתיים? במלחמת "שאגת הארי", התשובה היא חד-משמעית: לא. המרכז מטווח בעוצמה חסרת תקדים, הצריכה הפרטית נעצרה בחריקת בלמים, והאפליה הגיאוגרפית הפכה ללא רלוונטית ומקוממת.
הכתובת על הקיר
אם הממשלה לא תתעשת ותפתח את "מסלול מחזורים" לכלל העסקים שנפגעו באופן מהותי, אנחנו צפויים לגל קריסות שירעיד את המשק כולו. אי אפשר לצפות מהמרכז להמשיך לממן את המדינה, לשלם מיסים ולשאת בנטל המילואים, בזמן שמפקירים אותו ברגע האמת הכלכלי שלו בגלל נוסחאות חשבונאיות שלא סופרות את הערך של העסק המודרני.
הגיע הזמן להפסיק עם האבחנות המיושנות. במלחמת "שאגת הארי", כולנו בחזית אחת. פיצוי הוגן הוא לא פריבילגיה, הוא חובה של המדינה כלפי אלו שמחזיקים אותה מעל המים. הוגנות היא לא מילה גסה, והגיע הזמן שהיא תופיע בראש המתווה של משרד האוצר, לפני שמנוע הצמיחה של ישראל יכבה סופית.
