הנוף הפיננסי בישראל עבר בשנים האחרונות טקטוניקה שקטה אך עוצמתית: המרכז הכובד של מימון המגזר העסקי נדד מהבנקים אל חברות הביטוח. חמש קבוצות הביטוח הגדולות- הפניקס, הראל, מנורה, מגדל וכלל, אינן עוד רק "מבטחות", אלא בנקי השקעות לכל דבר ועניין, המנהלים מאות מיליארדי שקלים של הציבור ומנתבים אותם לאשראי עסקי מורכב.
התהליך החל עם רפורמות בכר וסלינגר, אך הגיע לשיאו בשנתיים האחרונות. הבנקים הישראליים, המוגבלים על ידי הלימות הון מחמירה (באזל 3) ומגבלות על חשיפה ללווים גדולים ולקבוצות נדל"ן, נאלצו לוותר על עסקאות ענק. חברות הביטוח, הנהנות מתזרים מזומנים חודשי קבוע ומיחסי הלימות הון גמישים יותר, נכנסו לוואקום הזה בנחישות. כיום, כמעט בכל עסקת מימון משמעותית במשק – מהקמת תשתיות לאומיות ועד רכישת חברות (M&A) חברות הביטוח הן המממנות המובילות או שותפות בכירות בקונסורציום.
האסטרטגיה הפיננסית ברורה: אשראי חוץ-בנקאי מאפשר לחברות הביטוח להשיג "אלפא" (תשואה עודפת) על פני שוק האג"ח הסחיר. מדובר בהלוואות Private Debt המותאמות אישית לצרכי הלווה, הכוללות בטוחות חזקות וריביות גבוהות יותר. יתרה מכך, חברות הביטוח החלו לרכוש שליטה ישירה בחברות אשראי חוץ-בנקאי ובגופי מימון (כמו רכישת גמא על ידי הפניקס), מה שמאפשר להן שליטה מלאה על שרשרת הערך- מהחיתום ועד הגבייה.
עבור שוק ההון, המודל הזה הופך את חברות הביטוח למניות "ערך" עם פוטנציאל צמיחה של מניות טכנולוגיה. הן כבר לא תלויות רק במכירת פוליסות, אלא במירווח האשראי (Spread) וביכולת ניהול ההשקעות שלהן. עם זאת, רשות שוק ההון עוקבת בדריכות אחר הריכוזיות המתהווה. החשש הוא שחברות הביטוח הופכות ל"בנקים ללא פיקוח בנקאי", מה שעלול לייצר סיכונים סיסטמיים במקרה של מיתון עמוק במשק. למרות זאת, נכון ל-2026, המגמה נראית בלתי הפיכה: הביטוח הוא הצינור, אך האשראי הוא המנוע.
