קריסתו של המבנה השלטוני בטהראן מסמנת את שיאו של תהליך דעיכה ארוך, שהגיע לקיצו הדרמטי עם השמדת מתחם המנהיג העליון בלב הבירה האיראנית. עלי חמינאי, האיש שעמד בראש המערכת האוטוקרטית במשך למעלה משלושה עשורים, הותיר אחריו חלל פוליטי וביטחוני בשעה שהריסות מעונו הפכו לסמל המוחשי ביותר לסיום כהונתו. חמינאי, יליד משהד של שנת 1939, לא היה רק דמות דתית אלא אסטרטג קר שניהל את הישרדות המשטר דרך דיכוי פנימי חסר פשרות ועימות מתמיד עם המערב. כניסתו לצומת ההשפעה החלה עוד בימי המהפכה של 1979, אז פעל לצידו של חומייני להפלת השאה, ומשם טיפס במעלה ההיררכיה עד לכהונתו כנשיא בשנות השמונים ולאחר מכן כמחליפו של המנהיג המייסד. לאורך השנים, הוא ביצר את אחיזתו במנגנוני הביטחון והכלכלה, תוך שהוא מוביל קו נוקשה שהכתיב את התנהלות המדינה מול וושינגטון וירושלים.
הדינמיקה הפנימית באיראן תחת שביטו של חמינאי התאפיינה במחזורי אלימות שהלכו והחריפו. אם ב-2009 ראינו את המחאה הירוקה דועכת תחת מגפי המשטר, הרי שבשנים האחרונות נשברו כל שיאי הדיכוי. נתונים מעוררי פלצות חושפים כי בין השנים 2024 ל-2025 הוצאו להורג קרוב ל-2,000 בני אדם – קצב ממוצע של כמעט שלושה בני אדם בכל יממה. השיא הגיע בראשית ינואר 2026, כאשר במהלך יומיים של התקוממות עממית, נטבחו על פי הערכות כ-30,000 אזרחים על ידי כוחות הביטחון. מדובר בנתון המשקף קצב רצחני של כ-625 בני אדם בשעה, נתון שאין לו אח ורע בהיסטוריה המודרנית של המדינה. חמינאי לא נרתע מהפעלת כוח ברוטאלי גם מול נשים, כפי שראינו במקרה של מהסא אמיני ב-2022, אירוע שהצית גל זעם עולמי אך נתקל בקיר ברזל של הוצאות להורג ומאסרים המוניים.
הזירה הכלכלית לא נותרה חסינה מפני תפיסת עולמו של המנהיג המנוח. בעוד הריאל האיראני חווה שחיקה מתמשכת, חמינאי העדיף להשקיע מאות מיליוני דולרים במימון רשתות טרור אזוריות על פני שיקום התשתיות המקומיות. עבור המשקיע הבינלאומי, מותו של חמינאי מהווה אירוע של 'ברבור שחור' שעשוי להוביל לתנודתיות קיצונית במחירי האנרגיה. עם זאת, כל ניסיון של השוק לבצע התאוששות מהירה עלול להתברר כ'זינוק של חתול מת', שכן היסודות עליהם נשענת הכלכלה האיראנית רעועים מאי פעם. חמינאי בנה מערכת שבה אחד מכל ארבעה שקלים (או שווי ערך במטבע מקומי) שהופקו ממשאבי המדינה הופנה לביצור כוחו של הדרג הדתי והצבאי, מה שהוביל להזנחה פושעת של המגזר היצרני ולתלות מוחלטת בייצוא נפט תחת סנקציות כבדות.
מעבר לדמותו האישית, חמינאי הותיר אחריו את 'הבית' (The Bayt) – מנגנון שלטוני מקביל שפועל כמדינה בתוך מדינה. מדובר במערכת מסועפת שחודרת לכל נימי הצבא, הכלכלה והמוסדות הדתיים, והיא זו שאיפשרה למנהיג העליון לשלוט ללא עוררין. המנגנון הזה, שבונה את יסודותיו על נאמנות עיוורת, חולש על נכסים פיננסיים אדירים דרך קרנות צדקה וגופים תעשייתיים שאינם כפופים לפיקוח פרלמנטרי. אנליסטים מעריכים כי גם ללא חמינאי, המבנה המוסדי הזה עשוי להמשיך ולתפקד כמנוע של יציבות שלטונית עבור האליטה הישנה, אלא אם כן יתבצע פירוק יסודי של תשתיות הכוח הללו. היכולת של המערכת לשרוד תלויה במידה רבה במידת הלכידות של משמרות המהפכה ביום שאחרי, במיוחד לאור העובדה שרבים מבכירי הארגון חוסלו במהלך העימות הצבאי ביוני 2025.
קריסת שלוחותיה של איראן במזרח התיכון הוסיפה שמן למדורת חוסר היציבות של המשטר. חמאס, חיזבאללה והחות'ים, שהיוו את 'חגורת האש' של חמינאי, מצאו את עצמם מוחלשים או מפורקים תחת לחץ צבאי כבד. המלחמה בת 12 הימים ביוני 2025 לא רק שחקה את ההרתעה האיראנית, אלא גם הביאה לחיסולם של עוזריו הקרובים ביותר של המנהיג, מה שהותיר אותו מבודד ופגיע בחודשיו האחרונים. בניגוד לימי חומייני, שבהם המהפכה נשענה על כריזמה דתית, חמינאי הפך את הרפובליקה האסלאמית למכונה בירוקרטית-צבאית משומנת. השינוי ב-POV של הציבור האיראני, שעבר מתקווה לשינוי לייאוש קיומי, יצר קונפליקט מובנה בין הכלכלה הישנה והריכוזית לבין הדור הצעיר השואף להשתלבות גלובלית.
במבט לעתיד, השאלה המרכזית אינה רק מי יירש את הכיסא, אלא האם המערכת המוסדית שבנה חמינאי מסוגלת לשרוד ללא הראש שעמד בראשה. המזרח התיכון נמצא כעת בנקודת רתיחה, כשפרמיית הסיכון הגיאופוליטית מזנקת לשיאים חדשים. המשקיעים עוקבים בדריכות אחר כל רעידה במסדרונות השלטון בטהראן, בידיעה שכל ואקום מנהיגותי עלול להוביל למלחמת אזרחים או להפיכה צבאית. 'הבית' עשוי לנסות ולייצר המשכיות מלאכותית, אך השחיקה המצטברת בלגיטימציה הציבורית והתמוטטות הנכסים האסטרטגיים מחוץ לגבולות המדינה מעמידים בספק את יכולתו של המשטר לשמר את המבנה הקיים. המציאות החדשה מחייבת את הקהילה הבינלאומית להערכה מחדש של מאזן הכוחות, שכן נפילתו של העוגן האיראני משנה את כללי המשחק באזור כולו.
