מהפכת הדיגיטל במערכת הבנקאית הישראלית רושמת ציון דרך נוסף, כזה שעלול להשאיר את תיבות הדואר הפיזיות שלנו ריקות מתמיד ולשנות את האופן שבו אנו צורכים מידע פיננסי. על פי טיוטת הוראה חדשה שפרסם בנק ישראל להערות הציבור, המערכת הבנקאית תעבור למודל שבו מכתבים והודעות מהבנק יישלחו ללקוחות באמצעות הדואר האלקטרוני כברירת מחדל, במקום במעטפות הנייר המסורתיות שנשלחות כיום באמצעות הדואר. המהלך הזה, שמצד אחד נתפס כהתקדמות טכנולוגית טבעית ומתבקשת, מעורר סערה לא קטנה מאחורי הקלעים, במיוחד סביב השאלות מי באמת מרוויח מהשינוי ומי עלול לשלם את המחיר.
כדי לרכך את המכה ולהגן על אוכלוסיות שעלולות להיפגע מהמעבר הדיגיטלי הכפוי, בנק ישראל שילב בטיוטה מספר מנגנוני הגנה חשובים. ראשית, השינוי לא יחול על לקוחות שחצו את גיל 70, וכן על לקוחות שבמהלך השנה האחרונה לא נכנסו אפילו פעם אחת לאתר האינטרנט או לאפליקציה של הבנק שלהם. אוכלוסיות אלו ימשיכו לקבל את הדיוור שלהן על גבי נייר היישר לתיבת הדואר הפיזית, בדיוק כפי שהיו רגילות עד כה. בנוסף, זכות הבחירה נשארת בידי הצרכן, כך שכל לקוח שמעוניין להמשיך לקבל מכתבי נייר יוכל להודיע על כך לבנק ולדרוש זאת. מנגנון מעניין נוסף שנועד למנוע ניתוק מוחלט של לקוחות מהמידע הפיננסי שלהם קובע כי במידה והבנק העביר לקוח לדיוור אלקטרוני, אך אותו לקוח לא פתח אף אחת מההודעות הדיגיטליות במשך שנה שלמה, הבנק יחויב להחזיר אותו באופן אוטומטי למסלול של קבלת מכתבים מודפסים.
הרקע ליוזמה הזו נשען על שינוי דרמטי בהרגלי הצריכה הפיננסיים של הציבור הישראלי לאורך העשורים האחרונים. למעשה, בנק ישראל איפשר לבנקים לשלוח דואר אלקטרוני במקום מכתבים פיזיים כבר לפני כ-25 שנה, אולם התנאי לכך היה הסכמה אקטיבית ומפורשת של הלקוח. מי שלא טרח לסמן "וי" במקום המיועד, נשאר אוטומטית במסלול הנייר. אלא שמאז זרמו מים רבים בנהר הטכנולוגי, וכיום הנתונים מצביעים על כך ש-92% מהפעולות הבנקאיות של הישראלים מתבצעות בערוצים הדיגיטליים המקוונים. אם בעבר הלא רחוק כ-20% מהלקוחות עדיין קיבלו דואר פיזי, הרי שכיום, לפי הערכות הרגולטור, המספרים נמוכים בהרבה, מה שהופך את משלוח הנייר המאסיבי לאנכרוניסטי עבור מרבית האוכלוסייה.
מנקודת המבט של בנק ישראל, היתרונות ברורים ומוכחים. הודעות מקוונות מגיעות אל הלקוח באופן מיידי ללא זמני המתנה ועיכובים התלויים בשירותי הדואר, הן זמינות לעיון מכל מקום בעולם ובכל זמן נתון, ומבחינת אבטחת מידע – הנתונים האישיים והפיננסיים הרגישים מוגנים בצורה טובה יותר מאשר במעטפה שעלולה ללכת לאיבוד, להיגנב מתיבת הדואר או להגיע בטעות לשכן. מעבר לכך, להפחתת השימוש בנייר ולחיסכון בשינוע פיזי ישנה גם זווית אקולוגית מבורכת של צמצום טביעת הרגל הפחמנית ושמירה על איכות הסביבה.
למרות היתרונות הללו, המהלך זוכה לביקורת נוקבת מצד גורמים פוליטיים וחברתיים. חברי כנסת ופעילי חברה אזרחית טוענים כי המרוויחים הגדולים, ואולי היחידים, מהמהלך הזה הם הבנקים עצמם. המעבר לדיוור אלקטרוני כברירת מחדל צפוי לחסוך למערכת הבנקאית סכומי עתק המוערכים בכ-250 מיליון שקלים בשנה על הוצאות דפוס, נייר ודמי משלוח. הביקורת מתחדדת לנוכח מגמה רחבה וארוכת שנים של סגירת סניפי בנק פיזיים ברחבי הארץ, מגמה שהותירה שכונות שלמות ויישובים רבים ללא מענה פרונטלי. עבור לא מעט צרכנים שמתקשים להסתגל לקצב הטכנולוגי, המכתב המודפס שנחת בתיבת הדואר היה צינור המידע האחרון והיחיד שאיפשר להם לעקוב אחר הנעשה בחשבונם ולהבין מה קורה עם כספם. ניתוק צינור זה, אפילו עם ההחרגות הקיימות, נתפס בעיני רבים כמהלך דורסני שמעדיף שורת רווח תאגידית על פני נגישות ושירות ללקוח.
במקביל לביקורת הצרכנית, דרמה גדולה לא פחות מתחוללת בגזרת חברת דואר ישראל. החברה, שלאחרונה השלימה מהלך היסטורי של הפרטה ועברה לידיים פרטיות של קבוצת מילגם-הפניקס-ליימן שליסל, נאבקת ממילא בירידה עקבית בהיקפי פעילות הליבה שלה. כבר היום נרשמת ירידה שנתית של 5% עד 7% בכמות המכתבים הנשלחים בארץ, פועל יוצא של מעבר הדרגתי של חברות ממשלתיות ופרטיות לדיוור דיגיטלי. נציגי הדואר מתריעים כי אישור ההוראה החדשה של בנק ישראל יעניק מכת מוות למחצית מנפח הדואר שעוד נותר, ויפגע אנושות במודל העסקי של החברה המופרטת. ועד עובדי הדואר, שמודע היטב להשלכות הכלכליות של אובדן לקוחות ענק כמו הבנקים, כבר שיגר אזהרות חמורות בדבר סכנה מוחשית לגל פיטורים שעלול להקיף מאות ואף אלפי עובדים, שייוותרו ללא תעסוקה עם התייבשות ענף המכתבים המסורתי.
ההתנגשות הזו בין קדמה טכנולוגית והתייעלות תאגידית לבין ביטחון תעסוקתי של עובדי כפיים והגנה על אוכלוסיות מוחלשות, אינה ייחודית רק למערכת הבנקאית, אך היא מקבלת כאן משנה תוקף בשל היקף הכספים והאנשים המעורבים. המעבר של ישראל לבנקאות דיגיטלית מלאה הוא תהליך בלתי הפיך שצובר תאוצה מדי שנה, אך האתגר האמיתי של הרגולטור נותר במציאת שביל הזהב שיאפשר את קידום החדשנות וצמצום הבירוקרטיה, מבלי לרמוס בדרך את אלו שהמהפכה הדיגיטלית עדיין מאיימת להשאירם מאחור.
