כאשר בוחנים את תנועת הכספים הבינלאומית של המעצמה הגדולה בעולם, מגלים שהאינטרסים האסטרטגיים, הזירות הגיאופוליטיות הבוערות והמשברים ההומניטריים מתורגמים ישירות לשורות תקציב חדות. נתוני התשלומים בפועל של סיוע החוץ האמריקאי לשנת הכספים 2025 ממחישים היטב כיצד וושינגטון מחלקת את השפעתה הגלובלית, אך גם חושפים תמונה מורכבת בהרבה מהכותרות הפוליטיות השגרתיות. בראש הרשימה ניצבת אוקראינה, שקיבלה סיוע בהיקף של כ־6.75 מיליארד דולר – יותר מפי שניים מהסכום שהועבר לישראל, המדורגת במקום השני עם כ־3.31 מיליארד דולר. מיד אחריהן ממוקמת ירדן, שותפה ביטחונית מרכזית במזרח התיכון, עם כ־1.65 מיליארד דולר.
הפער בין שלוש המובילות הללו לבין יתר המדינות ברשימה הוא חד ודרמטי. בעוד שהשלישייה הפותחת גורפת מיליארדי דולרים, המדינה המדורגת רביעית, אתיופיה, צונחת לרמה של כ־920 מיליון דולר, ואחריה הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו עם כ־750 מיליון דולר, ניגריה עם 730 מיליון דולר, וסודאן עם 709 מיליון דולר. למעשה, שבע מתוך עשר המדינות המובילות בקבלת הסיוע האמריקאי ממוקמות ביבשת אפריקה, ובהן גם קניה עם 655 מיליון דולר, מוזמביק עם 584 מיליון דולר ואוגנדה עם 513 מיליון דולר. מדובר במדינות המתמודדות עם מלחמות אזרחים ממושכות, רעב המוני, משברי פליטים ואתגרים בריאותיים חמורים, שם הכסף מיועד ברובו לייצוב בסיסי של האוכלוסייה.
הסכום הגבוה שהוזרם לקייב, שהפך אותה לשיאנית הסיוע ללא עוררין מאז הפלישה הרוסית ב־2022, דורש ניתוח מפוכח של מנגנוני התקצוב הפדרליים. נתח הארי של הכספים הללו כלל סיוע כלכלי של כ־5.74 מיליארד דולר, לצד סיוע צבאי ישיר של כ־1.01 מיליארד דולר. עם זאת, התשלומים שבוצעו בפועל בשנת 2025 אינם מעידים בהכרח על חקיקת חבילות סיוע טריות באותה שנה. מדובר במימוש של תקציבים שאושרו והוקצו בקונגרס עוד בשנים קודמות, ואשר המשיכו לנוע בצנרת הבירוקרטית והאספקתית. התומכים בהמשך התמיכה מדגישים את התרומה להנעת פסי הייצור של התעשיות הביטחוניות בארצות הברית עצמה, כמו גם את הצורך בחלוקת נטל מול בעלות הברית בנאט"ו, אולם ברקע כבר מורגשת רוח פוליטית חדשה.
השינויים בצמרת הממשל האמריקאי החלו לתת את אותותיהם באופן מוחשי על מפת התמיכות הבינלאומיות. ממשל טראמפ הוביל קו נוקשה של בחינה מחדש של כדאיות הסיוע הזר ואינטרס "אמריקה תחילה". במסגרת מדיניות זו, הופסק לחלוטין כלל הסיוע האמריקאי לאפגניסטן באמצע 2025, לאחר שהספיקו לזרום אליה כ־431 מיליון דולר, ובתחילת 2026 נבלם באופן דומה גם הסיוע לממשלה הפדרלית בסומליה, שעמד על כ־498 מיליון דולר טרם עצירתו. קיצוצים אלו מסמנים מעבר ממדיניות של מעורבות גלובלית רחבה לעבר גישה סלקטיבית, בררנית ועסקית הרבה יותר, המעמידה בספק התחייבויות מסורתיות.
המתח הזה מקבל ביטוי ברור גם בדעת הקהל האמריקאית, שנוטה להבחין באופן חד בין מטרות הסיוע השונות. סקרי עומק של מכון המחקר פיו מלמדים כי הציבור בארצות הברית תומך באופן גורף בהיבטים הומניטריים, כאשר כ־83% מהאמריקאים מצדדים באספקת תרופות וציוד רפואי למדינות מתפתחות, וכ־78% תומכים במתן מזון וביגוד בסיסי. לעומת זאת, כאשר מדובר בסיוע צבאי לצבאות זרים, התמיכה הציבורית צונחת לשפל של כ־39% בלבד. הפער הזה ממחיש את המלכודת שבה נתונים קובעי המדיניות: בעוד שמטרות הסיוע הרשמיות נועדו לבלום התפרצות מחלות, לקדם יציבות אזורית, לפתח שותפויות סחר ולקדם את הביטחון הלאומי, הבוחר הממוצע מתקשה לעכל העברת מיליארדים מעבר לים בשעה שהכלכלה המקומית מתמודדת עם אתגרים פיסקליים וגירעונות עתק.
בטווח הרחב יותר של מקבלי הסיוע ניתן למצוא ישויות נוספות בזירה המזרח־תיכונית, ובהן יהודה, שומרון ועזה עם כ־496 מיליון דולר ולבנון עם 456 מיליון דולר, לצד מדינות בדרום אמריקה ואסיה כמו קולומביה ובנגלדש. המפה הזו מוכיחה כי סיוע החוץ מעולם לא היה רק מחווה של רצון טוב, אלא כלי רב־עוצמה למינוף דיפלומטי ולהפעלת כוח רך וקשה בעולם. ככל שהקיטוב בוושינגטון מעמיק והספקות לגבי עלויות התמיכה בבעלות ברית הולכים ומתרבים, המדינות הנשענות על הגב הכלכלי של ארצות הברית ייאלצו להפנים שהמשך זרימת הדולרים כבר אינו מובן מאליו, וכי כל סעיף תקציבי ייבחן מעתה בעין ביקורתית ומחמירה בהרבה.
