קובעי המדיניות המוניטרית בבנק הפדרלי בארצות הברית נראים בימים אלה כמי שמנהלים קרב צללים מול יריב מדומה, בעוד שהאיום הכלכלי האמיתי ממשיך לפעול ללא הפרעה מתחת לפני השטח. הנהגת הבנק המרכזי מצהירה שוב ושוב על מחויבותה הבלתי מתפשרת להילחם בעליית המחירים ולהחזיר את האינפלציה השנתית אל יעד ה-2%, אך בחינה מעמיקה של מהלכיהם האחרונים מגלה כי הם מתמקדים בעיקר בבלימת התייקרות הנפט הגולמי ומחירי האנרגיה. ישנו פער מהותי בין הלם מחירים נקודתי לבין אינפלציה אמיתית במובנה הכלכלי המקורי. אינפלציה מוגדרת כהתרחבות מהירה של היצע הכסף והאשראי במשק ביחס לתפוקה הריאלית, בעוד שזינוק במחיר חבית נפט אינו אלא שינוי במחיר יחסי של סחורה ספציפית בעקבות זעזועי היצע או מתיחות ביטחונית. הניסיון לבלום התייקרות של חומרי גלם באמצעות כלי הריבית הוא בבחינת שימוש בכלי הלא נכון מול הבעיה הלא נכונה, שכן שום החלטת ריבית אינה יכולה לשאוב עוד נפט מן האדמה, להגדיל את כושר הזיקוק העולמי או לפתוח מחדש נתיבי שיט חסומים במזרח התיכון.

האינפלציה המוניטרית במערכת הפיננסית שרירה וקיימת, והיא באה לידי ביטוי ברור בגידול מתמשך בהיצע הכסף הרחב. לפי מדד M2, קצב התרחבות הכסף מתקרב כעת לרמה של 5%, נתון המעיד על עודפי נזילות אדירים שעדיין מציפים את השווקים. למרות זאת, מקבלי ההחלטות בוול סטריט ובבנקים המרכזיים מקובעים על מסכי מחירי הדלק ומדד המחירים לצרכן, מתוך תפיסה פשטנית לפיה כל עליית מחיר מקורה באינפלציה שדורשת ריסון ביקושים. כלכלנים מזהירים כי גישה זו מערבבת בין מחירים בודדים לבין רמת המחירים הכללית. כאשר מתרחש הלם אנרגיה ומחירי הדלק מזנקים, כמות הכסף הכוללת שבידי הצרכנים אינה גדלה; להפך, הציבור נאלץ להקצות נתח גדול יותר מהכנסתו עבור דלק וחימום, מה שמותיר בידיו פחות כסף פנוי לרכישת מוצרים ושירותים אחרים. במצב כזה, המחירים של שאר המוצרים במשק נאלצים להתייצב או אף לרדת, מה שהופך את הלם הנפט לגורם שמכווץ ביקושים ומייצר בפועל אפקט דיס-אינפלציוני על יתר חלקי המשק, ולא מנוע אינפלציוני רחב.

העלאת הריבית האחרונה של הפד בשיעור של 25 נקודות בסיס, שהעלתה את הריבית בארצות הברית לרמה של 3.75% עד 4.00%, מדגישה את הטעות הטקטית הזו. למהלך מסוג זה יש אפס השפעה על עלויות ההובלה הימית או על היקף ההוצאות התקציביות של הממשל, אך מחירו הכלכלי על המגזר היצרני הוא הרסני. הפגיעה הקשה ביותר מונחת על כתפיהם של העסקים הקטנים והבינוניים, האחראים ליותר מ-90% מיצירת מקומות העבודה החדשים בארצות הברית ובמרבית הכלכלות המפותחות. עסקים אלה אינם נהנים מקופות מזומנים תפוחות או מגישה קלה להנפקות חוב בינלאומיות, וזינוק בעלויות המימון שלהם חונק את פעילותם השוטפת, בולם גיוסי עובדים ופוגע במנועי הצמיחה של המשק. נתוני התעסוקה כבר מאותתים על האטה בעוצמת גיוסי העובדים לעומת מדדי מאקרו אחרים, בעיקר בשל עול האשראי הכבד המוטל על עסקים קטנים ומשקי בית.

המצב שנוצר מעמיד את הבנק המרכזי במלכוד כפול ומסוכן שאין ממנו מוצא פשוט. מן הצד האחד, העלאת ריבית של רבע אחוז היא כמעט חסרת משמעות מול הררי הכסף שהוזרקו לכלכלה במהלך משבר הקורונה ובשנים של הדפסה מוניטרית אגרסיבית, ומדד הליבה של המחירים לצרכן ממשיך להפגין עקשנות. מן הצד השני, הכלכלה האמריקאית נשענת על בור חובות תאגידי וממשלתי עצום, שאינו מסוגל לתפקד לאורך זמן תחת משטר של ריבית גבוהה. החזקת הריבית ברמות חונקות לאורך זמן תדחוף את המשק באופן כמעט בלתי נמנע למיתון עמוק, בעוד שהורדת ריבית מוקדמת כדי להנשים את שוקי האשראי והאג"ח תאפשר לאינפלציה המוניטרית להמשיך להשתולל.

התוצאה בפועל היא מדיניות של כיבוי שריפות נקודתי, שבה מקבלי ההחלטות מספקים העלאת ריבית סמלית כדי להפגין נחישות, תוך תפילה חרישית לכך שהכלכלה תחזיק מעמד ומחירי הנפט ייסוגו מעצמם כדי לאפשר להם לחזור לנתיב של הקלות. אלא שכל עוד שורש הבעיה – הגידול הבלתי מרוסן באמצעי התשלום וההתמכרות הממשלתית לגירעונות ענק – אינו זוכה למענה יסודי, המאבק במדדי המחירים יישאר חלקי ובלתי יעיל. שוקי ההון והציבור הרחב נדרשים להבין כי התנודות במחירי חומרי הגלם אינן חזות הכול, וכי הסכנה האינפלציונית האמיתית אינה נובעת ממה שמתרחש בצינורות הנפט, אלא מהכמויות העצומות של כסף ואשראי שממשיכות לזרום במערכת הפיננסית.