שנת 2025 תיזכר כשנת מפנה מרתקת בכל הנוגע ליחסי העבודה במשק הישראלי, כך עולה מנתונים רשמיים שפורסמו לאחרונה וסוקרים את השנה החולפת. בניגוד לשנים קודמות שבהן התרגלנו לראות שביתות ענק שמשתקות את המדינה למשך ימים ארוכים, השנה החולפת התאפיינה בשינוי אסטרטגי ברור של ארגוני העובדים. המגמה המרכזית מצביעה על מעבר מובהק משביתות מלאות וממושכות לנקיטת צעדים ארגוניים ממוקדים הרבה יותר, קצובים בזמן ונקודתיים, לצד עלייה בולטת בשימוש בכלי העיצומים. השינוי בטקטיקה הוביל לצניחה דרמטית במספר ימי העבודה שאבדו למשק הישראלי, נתון שירד מכ-762,000 ימים בשנת 2024 לכ-90,480 ימים בלבד בשנת 2025. אי אפשר לנתק את הנתונים הללו מהמציאות הביטחונית המורכבת שבה אנו חיים. מצב החירום הביטחוני שליווה את השנה, לרבות מלחמת חרבות ברזל ומבצע עם כלביא שהתרחש בחודש יוני, היווה גורם ממתן דרמטי שמנע נקיטת צעדים ארגוניים נרחבים. שוק העבודה הישראלי הוכיח בשנה זו בגרות, גמישות ויכולת התאמה מרשימה למצבי משבר לאומיים, תוך שהצדדים משתדלים להימנע ככל האפשר מהשבתות ענק שעלולות לפגוע בחוסן הלאומי בזמנים רגישים.
עם זאת, מתחת לפני השטח התפתחה תופעה חברתית ותעסוקתית מדאיגה מאוד, שמשנה את כל מה שידענו על הסיבות שבגללן עובדים מחליטים לשבות. בעוד שבעבר, וגם לאורך שנת 2024, תביעות שכר והטבות כלכליות היו הדלק המרכזי שהניע סכסוכי עבודה, בשנת 2025 נרשם שינוי דרמטי בעילות השביתה. לא פחות מ-40% מכלל השביתות במשק פרצו על רקע אירועי אלימות שהופנו כלפי משרתי ציבור ונותני שירותים. עובדים במערכת החינוך, נהגים בתחבורה הציבורית וצוותים רפואיים מצאו את עצמם לא פעם בחזית מול אלימות, מה שהפך לזרז מרכזי לסכסוכי עבודה ולצעדי מחאה קצרים ונקודתיים. תופעה זו מדליקה נורת אזהרה בוהקת לגבי תנאי העבודה והביטחון האישי של עובדי המגזר הציבורי בישראל. מנגד, כאשר בוחנים את העילות לנקיטת עיצומים, התמונה נראית קרובה יותר למסורת המוכרת של יחסי העבודה, שכן 70% מהעיצומים בשנה החולפת נותרו על רקע מאבקים קלאסיים של תביעות שכר והטבות כלכליות אחרות. עילות נוספות לשביתות כללו שינויים מבניים שעמדו על 12%, ותביעות שכר רגילות שהיוו גם כן 12% מהמקרים, בעוד שהרעת תנאי עבודה גרמה ל-8% מהשביתות. יתר השביתות פרצו עקב סוגיות כגון יציגות עובדים, מיקור חוץ ומכירת חברות.
המשמעות הכלכלית של צעדים ארגוניים היא תמיד נושא כבד משקל שמורגש היטב בכיס של כולנו. על פי הניתוח הכלכלי, במהלך שנת 2025 התקיימו 25 שביתות בסך הכול, שבהן לקחו חלק כ-216,600 עובדים. למרות שמספר השביתות נותר זהה לזה של 2024, חלה ירידה בהיקף הכולל של העובדים שהשתתפו בהן. העלות הכוללת של השביתות הללו למשק נאמדת בהפסד של כ-79.3 מיליון שקלים בשכר לעובדים עצמם, ובנוסף הפסד תוצר מקומי גולמי למשק שעמד על כ-125.9 מיליון שקלים. לצד הנתונים הללו, חשוב להסתכל גם על חצי הכוס המלאה ועל הכסף הגדול שנחסך בזכות התערבות מקצועית. עבודת התיווך והגישור מאחורי הקלעים הוכיחה את עצמה כהשקעה משתלמת במיוחד עבור המשק הישראלי. פעילות הטיפול בסכסוכי העבודה מנעה הידרדרות של מאבקים רבים לכדי שביתות פתוחות, והאומדן הכלכלי מצביע על חיסכון אדיר של כ-157.4 מיליון שקלים בהפסדי שכר שנמנעו, וכ-259.2 מיליון שקלים בהפסד תוצר שניצלו ונחסכו למשק. המספרים הללו ממחישים עד כמה קריטית היא בניית הסכמות וניהול משא ומתן רציף בין ועדי העובדים, המעסיקים והמדינה, לפני ששוברים את הכלים ופונים להשבתה מלאה.
כאשר בוחנים מי הם הגופים והמגזרים ששובתים הכי הרבה, המגזר הציבורי ממשיך לשלוט בכיפה ללא עוררין. כ-69% מכלל הצעדים הארגוניים וכ-80% מאובדן ימי העבודה הכולל התרכזו במגזר הציבורי. תחום החינוך וההשכלה הגבוהה הוביל את הטבלה הסטטיסטית כשהוא מרכז 34% מהצעדים הארגוניים. אחריו ממוקמים פקידים, עובדי מדינה והמינהל המקומי עם 23%, ולאחר מכן תחומי התעשייה, התחבורה והנמלים. ההסתדרות הכללית שמרה על מעמדה כארגון היציג הדומיננטי ביותר, כשהיא אחראית ל-37% מכלל הצעדים הארגוניים שננקטו, ואחריה הסתדרות המורים עם כ-17% מהאירועים המדווחים. מנגד, למרות ירידה בהיקף העובדים שהשתתפו בעיצומים שעמד על כ-21,830 עובדים בלבד, מספר אירועי העיצומים זינק מ-3 ל-10 אירועים שונים לאורך השנה. ישנו פער מעניין מאוד באופי הפעולה של השביתות מול העיצומים מבחינת משך הזמן שלהם. בעוד שהשביתות נטו להיות קצרות מאוד, לעיתים עד ארבעה ימים בלבד ורבות מהן ארכו שעתיים בלבד של שביתות אזהרה או שביתות מחאה, העיצומים היו סיפור אחר לגמרי. העיצומים נטו להימשך זמן רב, החל משבועיים רצופים ועד למקרים קיצוניים של מעל 320 ימים של עיצומים מתמשכים.
גם מבחינה גאוגרפית ותזמונית ישנם דפוסים מעניינים שעולים מהנתונים ומשקפים את הפיזור של המאבקים בארץ. אזור תל אביב והמרכז כיכב בראש רשימת השביתות עם 28% מכלל האירועים המקומיים, כשאחריו צועדים יחד אזור הצפון ואזור ירושלים והדרום עם 24% כל אחד. לעומת זאת, כאשר מדובר בעיצומים, ירושלים עמדה בראש הדירוג המקומי עם 20% מאירועי העיצומים. כ-24% מהשביתות ו-40% מהעיצומים הוכרזו ברמה הארצית, נתון המצביע על השפעה רוחבית רחבה שניכרת על כלל האזרחים. מבחינת לוח השנה ומועדי פריצת הסכסוכים, חודשי מאי ודצמבר היו התקופות החמות ביותר בכל הנוגע לפרוץ שביתות בפועל, בעוד שחודש יולי ריכז את מרבית העיצומים שהכבידו על מתן שירותי הציבור לאזרח.
המתח המובנה סביב תנאי ההעסקה והלחץ העצום על התשתיות הלאומיות במגזר הציבורי ממשיך ללוות אותנו באופן ברור גם אל תוך שנת 2026. רק באוגוסט האחרון ראינו דוגמה חיה לכך, כאשר קריסה תפעולית וחוסר תיאום הובילו לכאוס מוחלט בנמל התעופה בן גוריון. ב-20 באוגוסט 2026, אלפי נוסעים נותרו ממתינים שעות ארוכות בטרמינלים לאחר שהעובדים קרסו תחת העומס הכבד של עונת הקיץ, מה שהוגדר בפועל כשביתה פתאומית ובלתי רשמית ששיתקה כליל את השער הראשי של מדינת ישראל. האירוע החמור לא עבר בשקט, ובעקבותיו הורתה שרת התחבורה על הקמת ועדת בדיקה, במקביל לחקירה פנימית נפרדת של רשות שדות התעופה, שנועדה לבחון לעומק את השתלשלות האירועים המדויקת שהביאה למשבר התעופתי. אירועים עכשוויים אלו ממחישים היטב כי למרות השיפור במנגנוני המשא ומתן ולמרות המעבר המבורך משביתות ענק מסורתיות לעיצומים קצרים וממוקדים, שוק העבודה הישראלי נותר שטח רגיש ונפיץ. עומסים חריגים ושחיקה של עובדים, במיוחד בגופים קריטיים ומוקדי שירות ציבוריים מרכזיים, יכולים עדיין להצית משברים פתאומיים בעלי השפעה כלכלית ותדמיתית אדירה על המשק כולו.
