השיח הציבורי בארצות הברית עובר בשנים האחרונות טרנספורמציה מבנית עמוקה אשר מקרינה ישירות על האופן שבו מתומחרים סיכונים גיאופוליטיים בזירה הגלובלית. כאשר דמויות תקשורת ופוליטיקה אמריקאיות בולטות מרשות לעצמן להדהד רטוריקה חריפה נגד מדינת ישראל והעם היהודי תוך הישענות על פלטפורמות חברתיות בעלות תפוצה רחבה התופעה חורגת מגבולות הפוליטיקה המסורתית והופכת לסוגיה מערכתית. מדובר במנגנון שבו המזרח התיכון כולו על מורכבויותיו הכלכליות והחברתיות מוצא שעיר לעזאזל נוח במיוחד. אם נבחן את הנתונים הדמוגרפיים היבשים נגלה כי מתוך כל אלף אזרחים בעולם רק שניים הם יהודים נתון המייצג שבריר של אפס נקודה שתיים אחוזים מהאוכלוסייה הגלובלית. הפער העצום בין המשקל הדמוגרפי האפסי לבין נפח התשומת הלב הדיפלומטית והתקשורתית מייצר אנומליה שקשה להסביר בכלים רציונליים רגילים. המשקיע המוסדי והמשקיף המדיני מביטים בתימהון כיצד מדינה אחת נדרשת לעמוד ברף ציפיות שאינו מוחל על אף ישות מדינית אחרת על פני הגלובוס. השוק מקשיב היטב לטונים הללו ומזהה כיצד ביקורת לגיטימית על מדיניות ממשלתית הופכת במהירות לדמוניזציה עיוורת המשוללת כל הקשר היסטורי או עובדתי.
הטיה זו מקבלת ביטוי חריף עוד יותר כאשר בוחנים את הסטנדרטים הכפולים המופעלים במוסדות הבינלאומיים. גופים אלו אשר אמורים לשמש כרגולטורים של המוסר והמשפט העולמי נוטים להעלים עין ממשטרים רודניים המדכאים נשים קהילות מיעוטים ומתנגדי משטר תוך שהם ממקדים את זרקור הביקורת כמעט בלעדית בירושלים. התעלמות זו מההקשר הרחב של ההיסטוריה האזורית מייצרת עיוות נרטיבי מסוכן. מדינת ישראל לא יזמה את דחיית הצעת החלוקה של האומות המאוחדות בשנת אלף תשע מאות ארבעים ושבע והיא לבטח לא המציאה את הטרור כמנוף לחץ פוליטי. יתרה מכך היא אינה עומדת מאחורי המימון וההכוונה של ארגונים חמושים השואפים במוצהר להשמדתה. למרות זאת בכל פעם שהמדינה מפעילה את זכותה הבסיסית להגנה עצמית מתרחש היפוך תפקידים מערכתי שבו התוקף נעלם מהמשוואה והמותקף הופך לאשם הבלעדי. אירועי השבעה באוקטובר המחישו בצורה הטרגית ביותר את המחיר של קונספציה זו כאשר ארגוני טרור פועלים מתוך הנחת עבודה ברורה שהקהילה הבינלאומית תספק להם מעטפת הגנה רטורית בעוד התגובה הישראלית תוגבל באמצעות לחץ דיפלומטי כבד.
טשטוש הגבולות בין ביקורת מדינית לבין עוינות כלפי העם היהודי מייצר מציאות חדשה ומטרידה עבור קהילות ברחבי העולם. כאשר יהודים בתפוצות נדרשים לשאת באחריות קולקטיבית לפעולות הממשלה בירושלים וכאשר מוסדות קהילתיים סופגים פגיעות פיזיות בעקבות תנודות ביטחוניות במזרח התיכון אנו עדים לתופעה חמורה הרבה יותר מסתם מחלוקת פוליטית. האשמה העתיקה כי קבוצת מיעוט זו אחראית לתחלואי החברה עברה שדרוג טרמינולוגי והותאמה לרוח התקופה תוך שהיא מלווה באיומים ממשיים על ביטחונם האישי של סטודנטים בקמפוסים ואזרחים מן השורה. הסיבה לאובססיה יוצאת הדופן הזו טמונה ככל הנראה בנוחות התפעולית של המערכת הבינלאומית. הרבה יותר פשוט וזול פוליטית לגייס זעם ציבורי נגד דמוקרטיה פתוחה וחשופה מאשר להתעמת עם משטרים אוטוריטריים השולטים ביד רמה בזרימת המידע ומדכאים כל ניצן של התנגדות פנימית. הנוחות הזו מתורגמת לסוג של שורט מוסרי שבו שחקנים גלובליים מהמרים נגד הלגיטימציה של ישראל מתוך ידיעה שהמחיר הדיפלומטי על כך יהיה אפסי.
עם זאת נוחות פוליטית אינה יכולה לשמש הצדקה לצביעות מערכתית לאורך זמן. גורמים המניפים את דגל זכויות האדם והמשפט הבינלאומי חייבים להחיל את אותם עקרונות בדיוק על כלל השחקנים בזירה ללא הבדל דת או לאום. דרישה לאחריותיות חייבת להיות מופנית במידה שווה כלפי כל ארגון או מדינה המפירים נורמות יסוד ולא להתמקד באופן אובססיבי במטרה אחת. הצבת רף ציפיות בלתי אפשרי בפני מדינה בודדת אינה משרתת את הצדק אלא מהווה דעה קדומה המחופשת לעיקרון מוסרי. בראייה ארוכת טווח התמדה במגמה זו עלולה לשחוק לחלוטין את אמינותם של המוסדות הבינלאומיים ולייצר כאוס נורמטיבי שיפגע בכולם. בסופו של יום מדינת ישראל תמשיך להתמודד עם ביקורת כחלק בלתי נפרד מזהותה הדמוקרטית אך עיוות עובדות ומחיקת ההיסטוריה הם קווים אדומים שאין לחצות. ניתוח קר של המציאות הגיאופוליטית הנוכחית מצביע על כך שהאובססיה הבינלאומית כלפי ישראל משקפת כשל מערכתי עמוק בקרב המבקרים עצמם יותר מאשר פגמים במדינה המבוקרת. הבנה זו מחייבת את מקבלי ההחלטות והמשקיעים להעריך מחדש את משקלן של החלטות בינלאומיות ולהכיר בכך שסטנדרטים כפולים הפכו לכלי נשק פוליטי שגרתי בזירה העולמית.
