מערכות מורכבות נוטות לקרוס לא בגלל זעזוע פתאומי אחד, אלא בעקבות התעלמות עקבית מסמנים מוקדמים המעידים על שחיקת יסודות המודל. במהלך השבוע החולף, חצו את הגבול מרצועת עזה לישראל לפחות שישה עפיפונים, נתון המהווה תזכורת מטרידה למנגנון תמחור הסיכונים הלקוי שאפיין את המדיניות הישראלית במשך שנים ארוכות. אף אחד מהעצמים הללו לא נשא חומרי נפץ, והנזק הפיזי המיידי עמד על אפס מוחלט, אך הנזק התפיסתי עמוק הרבה יותר. גורמי צבא העריכו כי מי שעומד מאחורי השיגורים הם נערים בני 12 או 13, הפועלים ככל הנראה תחת הכוונה של גורמי טרור, כאשר התגובה המטרידה ביותר הגיעה מפי גורם צבאי שציין כי המערכת עוקבת אחר האירועים אך צריכה להמתין ולראות אם מדובר במגמה. המתנה למגמה משמעותה קבלת הפסדים ראשוניים כגזירת גורל, גישה שהוכיחה את עצמה כהרת אסון.
ההיסטוריה הכלכלית והביטחונית של עוטף עזה מספקת נתונים ברורים לגבי מחזור החיים של תופעות מסוג זה. בשנת 2018, החלו להופיע עפיפונים ובלוני תבערה מעל שמי הדרום. מה שנראה בתחילה כטקטיקה פרימיטיבית וחסרת תחכום, התפתח במהירות לקמפיין מחושב ומאורגן היטב שנועד לשבש את שגרת החיים ולפגוע בתשתיות. אלפי דונמים של שטחים חקלאיים, יערות ושמורות טבע עלו באש, תוך הסבת נזק כלכלי אדיר למשקים המקומיים ושחיקת הוודאות העסקית של תושבי האזור. במקביל, שולבו מטעני חבלה בחלק מהמכשירים המעופפים, והמציאות החדשה הפכה לחלק משגרת ניהול הסיכונים של יישובי הספר. חמאס למד לכייל את רמת החיכוך בהתאם לצרכיו הפוליטיים והכלכליים, תוך שהוא מנצל את הרצון הישראלי להימנע מהסלמה כוללת.
דפוס הפעולה הזה התקבע כנורמה בשנים שקדמו לשבעה באוקטובר. הצד השני ייצר פרובוקציה, המערכת הישראלית שקלה האם התשואה המבצעית מצדיקה את העלות של יציאה למבצע צבאי, וברוב המקרים בחרה לספוג את הפגיעה. התושבים, שמהווים את עמוד השדרה הכלכלי והחברתי של קו העימות, נאלצו להסתגל לשחיקה מתמדת בביטחונם האישי והרכושי. האמירה כי יש להמתין להיווצרותה של מגמה מתעלמת לחלוטין מהעובדה שמגמה זו כבר תומחרה, נותחה וגבתה מחיר כבד בעבר. כאשר מערכת ביטחונית מאפשרת לשחקן עוין להכתיב את קצב האירועים ואת רמת התנודתיות על הגבול, היא מאבדת את השליטה על ניהול הנכס היקר ביותר שלה – ההרתעה. ההבנה הזו חייבת לחלחל לכל דרגי קבלת ההחלטות, שכן התעלמות מסימני האזהרה הנוכחיים שקולה להשקעה חוזרת במניה שכבר מחקה את רוב ערכה.
הדרג המדיני משדר כעת ניסיון לייצר מסגרת רגולטורית חדשה לניהול הגבול. ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון ישראל כ"ץ העבירו מסר חד-משמעי שלפיו המשך השיגורים יוביל לתגובה נחרצת, תוך הדגשה כי המציאות ששררה לפני השבעה באוקטובר לא תשוב. שר הביטחון קבע שער חליפין חדש למשוואת ההרתעה כאשר הצהיר רשמית: "בלון דינו כעפיפון, ועפיפון דינו ככטב"ם". אמירה זו מקפלת בתוכה שינוי פרדיגמה עמוק – מעבר ממדיניות של הכלה וסיווג איומים על פי רמת הנזק הפוטנציאלי, לאסטרטגיה של אפס סובלנות כלפי כל הפרה של הריבונות. עם זאת, הצהרות לחוד וביצוע לחוד. ההבטחה הזו חייבת להיות מגובה בפעולות אוטומטיות וברורות בשטח, ללא מרווח לפרשנות או להשהיה מצד הדרג המבצעי.
ראש מועצת שער הנגב, אורי אפשטיין, היטיב לנסח את הכשל הלוגי שבמדיניות ההמתנה. עצם השאלה האם עפיפון מסוים נושא חומר נפץ אינה רלוונטית למבחן התוצאה. ברגע שחיילים או אזרחים נדרשים לבדוק את טיב העצם שנחת בשטחם, קו ההגנה כבר נפרץ. במשך שנים ארוכות, ישראל שרטטה הבחנות מלאכותיות בין סוגים שונים של איומים – רקטות, בלוני תבערה, או הפרות סדר על הגדר. הצד השני למד את ספר החוקים הזה היטב, זיהה את הפרצות ופעל בתוכן כדי לייצר לחץ מתמיד מבלי לחצות את הרף שיוביל לתגובה מערכתית רחבה. קו גבול הוא נכס קשיח; הוא מוגן לחלוטין או שהוא פרוץ. אם מתאפשרת הפעלת מוקדי שיגור מאורגנים, גם אם הם מופעלים על ידי נערים, חובה לגבות מחיר מיידי מהגורם המשלח. המערכת נדרשת להטמיע נהלים ברורים לאיתור, יירוט ונטרול של כל גורם זר בטרם יבוא במגע עם תושבי האזור.
חדירת העפיפונים האחרונה מרצועת עזה מתפקדת כסמן ימני לבחינת גבולות הגזרה של המדיניות הביטחונית החדשה. המעבר מהכלה פסיבית והמתנה להתגבשות מגמות אל עבר תגובה אקטיבית ובלתי מתפשרת הוא תנאי הכרחי לשיקום האמון והוודאות הכלכלית ביישובי הדרום. המבחן האמיתי של מקבלי ההחלטות לא יימדד ברטוריקה של שרי הממשלה, אלא ביכולת של המערכת לתרגם את שינוי התפיסה למנגנון פעולה אוטומטי שאינו סובל חריגות.
