משבר האנרגיה האירופי שפרץ בעקבות המלחמה באוקראינה ממשיך לעצב מחדש את מפת האנרגיה העולמית, וכעת מוקד תשומת הלב עובר ליבשת אפריקה. אירופה, שמחפשת בקדחתנות חלופות לגז הרוסי, עשויה למצוא את הפתרון שלה במיזם תשתית שאפתני במיוחד המקודם על ידי ניגריה, ניז'ר ואלג'יריה. שלוש המדינות חברו יחד כדי להוציא לפועל את פרויקט צינור הגז הטרנס-סהרי, מיזם אדיר ממדים שנועד להעביר עד 30 מיליארד מטרים מעוקבים של גז טבעי בשנה היישר לשווקים האירופיים.
הצינור, שיתפרס על פני כ-4,128 קילומטרים, יתחיל את דרכו בעיר ווארי שבדרום ניגריה, יחצה את שטחי ניז'ר ולבסוף יגיע אל מרכז הגז האדיר חאסי א-רמל שבאלג'יריה. מנקודה זו, הגז הניגרי יוכל להשתלב בתשתית הייצוא האלג'ירית הקיימת, הכוללת רשת ענפה של צינורות ומתקני ייצוא בים התיכון, ומשם הדרך למדינות אירופה קצרה. לאחרונה הפרויקט ציין אבן דרך משמעותית כאשר אלג'יריה החלה בעבודות ההקמה של המקטע שלה, צעד המעיד על רצינות הכוונות של המדינות השותפות לאחר עשרות שנים של תכנונים.
על פי הנתונים שפורסמו, המקטע האלג'ירי החדש יימתח לאורך כ-1,210 קילומטרים מגבול ניז'ר ועד לאזור אאולף בדרום המדינה, ומשם יתחבר לתשתיות הקיימות. היתרון הגדול של אלג'יריה הוא שחלק ניכר מתשתית ההולכה שלה כבר פעיל, מה שמצמצם משמעותית את היקף הבנייה הנדרשת בשטחה. במקביל, ניז'ר צפויה להתחיל את העבודות על המקטע שלה, שאורכו כ-720 קילומטרים, בתחילת שנת 2027. שרי האנרגיה של שלוש המדינות, שנפגשו לאחרונה לציון תחילת העבודות, תיארו את המהלך כהיסטורי, כזה שצפוי להביא השפעה כלכלית וחברתית חסרת תקדים לקהילות המתגוררות לאורך התוואי.
עבור יבשת אפריקה, מדובר בהרבה יותר מצינור גז. הפרויקט יעניק לניגריה נתיב יבשתי חדש ואמין לייצוא אל השוק האירופי, שישלים את ייצוא הגז הטבעי הנוזלי שהיא מבצעת כיום דרך הים. ניז'ר תשדרג את מעמדה האסטרטגי ותהפוך למדינת מעבר קריטית, ואילו אלג'יריה תבסס עוד יותר את מעמדה כספקית אנרגיה מרכזית ליבשת השכנה. נכון להיום, אלג'יריה מספקת כבר כ-12 אחוזים מסך ייבוא הגז של האיחוד האירופי, נתון שעשוי לזנק עם השלמת המיזם המשותף. מעבר לכך, הפרויקט נתפס כמנוע צמיחה אדיר שייצר מקומות עבודה ויחזק את שיתופי הפעולה הכלכליים בין מדינות היבשת.
הדחיפות מאחורי המיזם קשורה ישירות ללוחות הזמנים הנוקשים שקבע האיחוד האירופי לגמילה מהאנרגיה הרוסית. על פי התוכניות העדכניות, אירופה מתעתדת לעצור לחלוטין את ייבוא הגז הטבעי הנוזלי מרוסיה עד סוף שנת 2026, ולהפסיק את ייבוא הגז בצינורות עד סוף ספטמבר 2027. לוח זמנים צפוף זה הופך את הצינור הטרנס-סהרי לפרויקט בעל חשיבות גיאופוליטית עליונה, שכן הוא עשוי לספק מענה מדויק בזמן קריטי. היכולת להזרים כמויות גז אדירות באופן רציף מהווה כרית ביטחון משמעותית עבור מדינות אירופה החוששות ממחסור עתידי.
למרות הפוטנציאל העצום, הפרויקט ניצב בפני לא מעט משוכות. מלבד הצורך להבטיח מימון בהיקפים נרחבים ולהתגבר על אתגרים ביטחוניים לא פשוטים לאורך התוואי, הצינור מתמודד גם עם תחרות. על שולחן השרטוטים מקודם פרויקט ענק נוסף – צינור הגז ניגריה-מרוקו. בשונה מהנתיב החוצה את מדבר סהרה, החלופה השנייה מציעה תוואי לאורך חוף האוקיינוס האטלנטי, שיחבר מספר רב של מדינות במערב אפריקה לפני שיגיע למרוקו ומשם לאירופה. התחרות בין שני המיזמים הללו ממחישה היטב את המירוץ האפריקאי להפוך לספקית האנרגיה החדשה של אירופה, מירוץ שצפוי להשפיע עמוקות על הכלכלה של שתי היבשות בשנים הבאות.
