ההודעה הדרמטית של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על הפסקת הסיוע הביטחוני השנתי לישראל, בהיקף של קרוב ל-4 מיליארד דולר בשנה, נפלה על מערכת הביטחון כמו רעם ביום בהיר, אך במסדרונות משרד האוצר בירושלים נשמעו דווקא אנחות רווחה לא מעטות. בעוד רבים נוטים לתפוס את המהלך כקטסטרופה אסטרטגית שמאיימת לערער את עוצמתו של צה"ל, בחינה מעמיקה של מבנה הסיוע, מגבלותיו והשפעתו על התנהלות מערכת הביטחון לאורך עשרות שנים מציגה תמונה הפוכה לחלוטין. הצעד הזה, אם ינוהל נכון, עשוי להתברר כמהלך המרפא ביותר שעברה הכלכלה הישראלית מזה עשורים, כזה שיגמול את הצבא מתלות מסוכנת ויחזיר למדינה את הריבונות המלאה על תקציבה ועל סדרי העדיפויות הלאומיים שלה.
ההסכמה שהושגה בין טראמפ לראש הממשלה בנימין נתניהו, לפיה הסיוע ייפסק כבר בסוף שנת 2026 – כשנתיים לפני פקיעתו הרשמית של מזכר ההבנות מ-2016 – אינה תולדה של גחמה רגעית. המזכר המקורי הבטיח לישראל 38 מיליארד דולר על פני עשור, שחולקו ל-3.3 מיליארד דולר למימון רכש צבאי ועוד חצי מיליארד דולר לפרויקטים משותפים של הגנה מפני טילים. אלא שהנוף הפוליטי בוושינגטון השתנה ללא היכר. השחיקה המתמשכת בתמיכה הדו-מפלגתית בישראל, לצד התחזקות הקולות הדורשים לקצץ סיוע חוץ בגבעת הקפיטול, הפכו את המשך התמיכה לחרב מתהפכת. כאשר יותר ממאה מחוקקים כבר הצביעו בגלוי בעד חיתוך מיידי בתקציב, הבחירה ליזום את סיום ההסכם בהבנה הדדית עדיפה עשרות מונים על פני קיצוץ חד-צדדי וכפוי בעתיד.
הביקורת הפנימית במשרד האוצר חושפת את הצדדים האפלים של אותו כסף חינמי לכאורה. במשך שנים ארוכות שימש הסיוע האמריקאי כמעין כרטיס אשראי פתוח שאינו מופיע בספרי החשבונות הרגילים של הציבור. המצב הזה יצר עיוות עמוק בשיקולי הרכש של צה"ל, שרכש לעיתים קרובות פלטפורמות ומערכות לא מתוך צורך מבצעי חיוני, אלא פשוט מפני שהתקציב היה זמין ומוגבל לשימוש בלעדי בארצות הברית. הסכמי הסיוע כבלו את ידיה של מערכת הביטחון, שחויבה להוציא את עיקר הכסף על תוצרת אמריקאית, תוך צמצום שיטתי של האפשרות להמיר חלק מהסכום לשקלים לטובת חיזוק התעשיות הביטחוניות המקומיות בישראל. הפסקת ההזרמה הזו מסירה למעשה אבן ריחיים משמעותית ומחייבת את המפקדים להפעיל שיקול דעת כלכלי אמיתי.
בראייה מאקרו-כלכלית, המשק הישראלי של היום רחוק שנות אור מהכלכלה השברירית והתלותית של שנות השבעים והשמונים. בהיקף תוצר מקומי גולמי של מאות מיליארדי דולרים, סכום של 3.8 מיליארד דולר מהווה פחות מ-1% מהתוצר הלאומי. מדובר בהיקף תקציבי שכלכלה חזקה ומודרנית מסוגלת לספוג ללא זעזועים קיומיים, בתנאי שמערכת הביטחון תעבור תהליך אמיתי של התייעלות ומשמעת תקציבית. במקום להחזיק משלחות רכש מנופחות מעבר לים ולפזר תקציבים על מערכות יקרות לתחזוקה, הצבא ייאלץ לנהל כל שקל בדיוק כפי שמנוהלים תקציבי משרדי הממשלה האזרחיים.
יתרה מכך, סיום הסיוע הקבוע אינו מסמן את סופו של שיתוף הפעולה האסטרטגי ההדוק בין המדינות. כפי שהוכח הלכה למעשה בשנים האחרונות, ארצות הברית מעולם לא הגבילה את תמיכתה בישראל לשורת הסיוע השנתית הקבועה ברגעי מבחן. בין אוקטובר 2023 לספטמבר 2025 אישרו הממשלים בוושינגטון חבילות סיוע מיוחדות של לפחות 21.7 מיליארד דולר לתמיכה במאמץ המלחמתי, וזאת לצד מערכה אמריקאית ישירה מול איומים אזוריים ובראשם איראן, שעלתה לפנטגון מעל 47 מיליארד דולר. הברית הביטחונית והמודיעינית מבוססת על אינטרסים הדדיים עמוקים ועל שמירת היתרון האיכותי של ישראל, והיא תמשיך להתקיים גם ללא התשלום החודשי הקבוע.
האתגר המרכזי של המהלך טמון בלוח הזמנים הקצר שנותר להתארגנות. כאשר החשבון המלא ינחת על שולחנה של הממשלה בתחילת שנת 2027, המאבק האמיתי יתחולל מול הלובי החזק של מערכת הביטחון. החשש הגדול באוצר אינו מעצם סיום הסיוע, אלא מהדרישה הצפויה של ראשי הצבא לפצות על הגירעון הדולרי באמצעות תוספות ענק מתקציב המדינה. אם הנטל יגולגל אוטומטית אל כתפיו של האזרח על חשבון תקציבי הבריאות, החינוך, הרווחה והתשתיות, הציבור הישראלי יפסיד פעמיים. המבחן הלאומי יהיה לכפות על הצבא התייעלות פנימית, לברור אך ורק את הרכש החיוני ביותר, ולהפוך את סיום הסיוע לאבן הפינה של עצמאות מדינית וכלכלית אמיתית.
