התפיסה הרווחת לפיה תנועת המורדים החות'ים בתימן היא אך ורק ארגון גרילה חמוש התלוי בחסדי סיוע צבאי חיצוני אינה מתיישבת עם המציאות הכלכלית המורכבת שנבנתה בשטח לאורך יותר מעשור. באזורים הנתונים למרותם, ובראשם עיר הבירה ההיסטורית צנעא, הוקמה מערכת פיננסית שלמה וריכוזית המחברת בין מנגנוני שלטון ומדינה קלאסיים לבין רשתות סחר בינלאומיות, חברות קש וחלפני כספים מבוזרים. הערכות מקומיות ודוחות רשמיים של מומחי האו"ם מצביעים על כך שהיקף הפעילות שמגלגלים השלטונות בצנעא עומד על לפחות 6 מיליארד דולר בשנה. סכום זה גבוה פי כמה מרמת ההכנסות של הממשלה המוכרת הפועלת מעיר הנמל הדרומית עדן, ומסביר כיצד מצליחה התנועה לשמר עמידות פיננסית, להמשיך להצטייד באמצעי לחימה מתקדמים, ולנהל פעילות מסחרית שוטפת גם כאשר שמות, חשבונות בנק וישויות עסקיות נכנסים בזה אחר זה לרשימות הסנקציות של המערב.
הנדבך היסודי במערך ההכנסות נשען על גבייה אגרסיבית מתוך השטח המקומי. מאז שנת 2014 הוכפפו מנגנוני המס הישנים, ובהם מס הכנסה, מכסים, אגרות ממשלתיות, היטלים מוניציפליים, דמי שימוש בנכסי הקדש ומס הצדקה האסלאמי המכונה זכאת, ישירות לידי השלטון. עם זאת, התהליך רחוק מלהיות מיסוי אזרחי רגיל. גביית הכספים מלווה בשימוש באמצעי כפייה, איומים ישירים בנשק והטלת פחד על סוחרים, חברות ובעלי עסקים קטנים, לצד חיובם להשתתף ב"מבצעי התרמה" תכופים למימון המאמץ המלחמתי והאירועים הדתיים. מנגד, בעוד שההכנסות זורמות בקצב קבוע אל הקופה המרכזית, החובות השלטוניות האזרחיות הבסיסיות ביותר כמעט ואינן משולמות. מאות אלפי עובדי ציבור ומורים באזורים אלו אינם מקבלים שכר סדיר כבר שנים ארוכות, והדרישה לממן אותם מופנית פעם אחר פעם כדרישת סף למשא ומתן מדיני מול סעודיה. בכך מועבר הנטל הכלכלי הישיר אל המשפחות ואל ארגוני הסיוע הבינלאומיים, בעוד שהמשאבים הכספיים העצומים נשמרים לצרכים צבאיים, פוליטיים וביטחוניים.
עוגן כלכלי מרכזי נוסף טמון בשליטה הפיזית בנמלי הים האדום, ובראשם נמלי חודיידה, א-סליף וראס עיסא. פתיחתם המוגברת של נמלים אלה לתנועת מטענים מסחריים הזניקה את יכולת הגבייה הימית, כאשר בין מאי 2023 ליוני 2024 בלבד נרשמו כמעט 800 מיליון דולר מתשלומי מסים ומכס על סחורות ודלקים שנפרקו ברציפים. השלטונות בצנעא הפעילו לחץ כבד על יבואנים להעדיף את נמל חודיידה על פני הנמלים שבשליטת הממשלה בדרום, ובכך לא רק הגדילו את תזרים המזומנים שלהם אלא גם רוקנו את קופת היריבים בעדן. במקביל, ענף הדלק הפך למכונת רווחים משומנת. רשתות סחר מתוחכמות, המקושרות לחברות מתווכות מחוץ למדינה, מעבירות משלוחי נפט גולמי ומוצרי אנרגיה המגיעים לעיתים ללא תשלום או בתנאים מוזלים במיוחד, ומייצרות הכנסות המוערכות ביותר מ-2 מיליארד דולר בשנה. הרווחיות בענף מובטחת בכל שלב בשרשרת: תחילה בעמלות המכס בעת הפריקה, לאחר מכן דרך חברות ההפצה הפנימיות, ולבסוף במחיר הסופי שמשלם הצרכן בתחנות הדלק. מבנה זה מאפשר לאותה חבית דלק לייצר הכנסה שלוש או ארבע פעמים, ומבטיח כי גם אם סנקציה מערבית חוסמת חברה רשומה מסוימת, פעילות הסחר פשוט משנה שם ובעלות וממשיכה לזרום ללא הפרעה.
מקור עוצמה נוסף מצוי בשליטה הבלעדית על מרכזי התקשורת והבנקאות במדינה. רוב תשתיות הסלולר והאינטרנט וגופי הפיקוח הלאומיים נותרו בצנעא, וענקיות תקשורת דוגמת תימן מובייל מזרימות מיליארדי ריאלים של מסים ותשלומי חובה ישירות לשלטונות, דבר המעניק להם כוח כלכלי אדיר לצד אחיזה מודיעינית באחת התשתיות הקריטיות ביותר. במקביל, מס הצדקה האסלאמי רוכז תחת רשות ייעודית שהפקיעה את הסמכויות מהרשויות המקומיות, והפכה למכשיר פוליטי המאפשר לחלק הטבות ומימון ייעודי רק לקבוצות המגלות נאמנות מוחלטת. מערך זה מגובה בהשתלטות שיטתית על נכסים מסחריים, החרמת עסקים פרטיים ומינוי נאמנים מטעם השלטון במוסדות פיננסיים ובנקים גדולים, נכסים המשמשים כמנופי לחץ, בטוחות לאשראי וכלים להלבנת כספים.
הזירה הפיננסית מושלמת באמצעות מערכת חלפנות ענפה ורשתות בינלאומיות של העברת כספים. בתימן, שבה המערכת הבנקאית המסורתית שסועה והגישה למוסדות בינלאומיים חסומה, חלפני הכספים מתפקדים כבנקים לכל דבר ומניידים הון שחור דרך מדינות האזור, תוך שימוש בחברות קש ורשתות מתווכים בעומאן, באיחוד האמירויות ובאיראן. פיצול הבנק המרכזי בין שתי ערי הבירה היריבות הפך גם את שטרות הכסף עצמם לכלי במאבק, כאשר צנעא אסרה לחלוטין שימוש בשטרות חדשים שהודפסו בדרום ונקטה סנקציות כנגד בנקים שניסו להעביר את פעילותם לעדן. בסופו של דבר, חוסנה של הכלכלה החות'ית נובע מכך שאינה תלויה בצינור אספקה יחיד; היא שולטת באוכלוסייה של מיליוני אזרחים, גובה מסים בכפייה, מנהלת נמלי ים וסחר נפט, ומפעילה מנגנון מסחרי גמיש שיודע להחליף זהויות ולהתל בסנקציות הבינלאומיות שנה אחר שנה.
