על פי כל קנה מידה כלכלי מקובל, טום הו, בעל מפעל פלסטיק ממחוז ג'ג'יאנג שבסין, היה אמור להימצא כבר מזמן בהליכי חדלות פירעון בשל הלוואה בנקאית של 730 אלף דולר שאין ביכולתו להחזיר. ההכנסות של המפעל בקושי מכסות את ההוצאות השוטפות, ובוודאי שאינן מספיקות לכיסוי תשלומי החוב, אך הבנק שלו בוחר שלא לדרוש את פירעון ההלוואה אלא לאפשר לו לדחות את התשלומים שוב ושוב. המקרה של הו אינו מקרי; הוא מייצג תופעה רחבה ומדאיגה שמתרחשת כיום בכל רחבי סין, שבה בנקים נאבקים בערימת חובות אבודים הולכת וגדלה תוך שהם מנסים להימנע מרישום חובות אלו בספרים כדי שלא לפגוע בדירוג האשראי שלהם וביציבות המערכת. בעוד שהנתון הרשמי של חובות אבודים (NPL) בסין עומד על כ-1.5% בלבד, מרבית הכלכלנים מעריכים כי הנתון האמיתי גבוה משמעותית, כאשר חלק מהאנליסטים נוקבים בשיעור של כ-10%, מה שמשקף חובות אבודים בהיקף דמיוני של כ-3 טריליון דולר שאינם מסווגים ככאלה.

המדיניות הזו של סובלנות ודחיית קץ, הזוכה לעידוד מצד הרגולטורים בבייג'ינג, הצליחה לשמור על יציבות פיננסית שטחית בשנים האחרונות, אך היא נושאת בחובה מחיר כלכלי כבד. המערכת הבנקאית ממשיכה להזרים הון לחברות לא יצרניות במקום להפנות משאבים לעסקים בריאים שיכולים להניע צמיחה אמיתית. מצב זה מאיים להפוך למשקולת קבועה על כלכלת סין, השנייה בגודלה בעולם, דווקא כאשר הנשיא שי ג'ינפינג נאלץ להתמודד עם לחצים חיצוניים כבדים כמו משבר האנרגיה העולמי ומדיניות הסחר התנודתית של דונלד טראמפ. מומחים מציינים כי אמנם אין כאן משבר פיננסי מיידי ומתפרץ, אך המחיר הוא דעיכה בפריון ובאיכות הצמיחה, מה שמוביל למה שכלכלנים מכנים "דעיכה ממושכת" ולא קריסה פתאומית.

הפער בין הנתונים הרשמיים למציאות בשטח זועק במיוחד לאור העובדה שסין חוותה לאחרונה קריסה של שוק הנדל"ן וצמיחה נומינלית איטית במיוחד. בחודש מרץ האחרון, סין אף הורידה את יעד הצמיחה שלה לשנת 2026 לטווח שבין 4.5% ל-5%, היעד הפחות שאפתני של המדינה מאז שנות ה-90. למרות המאזנים הנקיים לכאורה, הרגולטורים פועלים לחיזוק ששת הבנקים הגדולים במדינה באמצעות הזרקת הון רענן של למעלה מ-100 מיליארד דולר. הסיבה העיקרית לזינוק בחובות האבודים היא הררי אשראי שהוענקו לחברות שרווחיהן אינם מספיקים אפילו לכיסוי תשלומי הריבית; כעשרה אחוזים מהחברות הלא-פיננסיות הנסחרות בסין כשלו בכיסוי תשלומי הריבית במשך שלוש שנים רצופות. חברות אלו, המכונות "חברות זומבי", היוו כ-16% מהנכסים של החברות הלא-פיננסיות בסין בשנת 2024, זינוק משמעותי לעומת 5% בלבד בשנת 2018.

הסיווג של חובות בסין נותר תהליך סובייקטיבי במידה רבה, מה שמאפשר לבנקים להשאיר אשראי בעייתי תחת קטגוריות של "פיקוח מיוחד" או אפילו "חוב רגיל", למרות שעל פי הכללים היבשים, חוב בפיגור של למעלה מ-90 יום אמור להיות מסווג כאבוד. מעריכים כי כ-40% מההלוואות בסין נמצאות כיום בתוכניות הקלה שונות, שבהן הבנקים נמנעים מלדרוש החזרים. הממשלה מצדה אותתה כי היא מעוניינת לשמור על יציבות בכל מחיר, והאריכה את מדיניות ההקלה לעסקים קטנים עד לסוף השנה הבאה, מהלך שחל על הלוואות בשווי של כ-1.38 טריליון דולר. ההקלה הזו מחלחלת אפילו לשוק המשכנתאות, שם בנקים ממשלתיים מציעים ללווים לחוצים "חופשת תשלומים" של עד שנתיים או עוזרים להם למצוא קונים לבתיהם במקום לפתוח בהליכי עיקול.

עם זאת, לספיגת ההפסדים הללו יש מחיר ברור: היכולת של הבנקים לייצר רווחים נשחקת, וצמיחת האשראי הכוללת מאטה. הבנקים בסין העניקו בשנה שעברה את כמות ההלוואות החדשות הקטנה ביותר מאז 2018, והשחיקה ברווחיות מגבילה את יכולתו של הבנק המרכזי לבצע הפחתות ריבית נוספות כדי לעודד את הביקוש המקומי. למרות ניסיונות של הבנקים לשפר את איכות האשראי על ידי מחיקת חובות אבודים בקצב שיא של כ-3.8 טריליון יואן בשנה, נראה כי הסיכונים אינם נעלמים מהמערכת אלא רק מחליפים ידיים. בסופו של דבר, המערכת הפיננסית הסינית מזרימה חלקים הולכים וגדלים מהאשראי החדש שלה רק כדי למנוע מחברות ממשלתיות ורשויות מקומיות לקרוס, במקום להשקיע בעתיד הכלכלי של המדינה.