שדה הגז בחרונינגן שבהולנד היה אמור להיות תעודת הביטוח של אירופה בימים אלו. עם עתודות אדירות שנאמדות במאות מיליארדי מטרים מעוקבים ותשתית הפקה שכבר קיימת בשטח, הוא יכול היה לספק מענה כמעט מלא לתלות האירופית ביבוא גז מקטאר או מארצות הברית למשך שלושה עשורים לפחות. אולם, המציאות הפוליטית והמשפטית בהולנד חתמה את גורלו של השדה בשל רעידות אדמה חוזרות ונשנות שאיימו על תושבי האזור, והממשלה החדשה באמסטרדם הבהירה כי אין בכוונתה לפתוח מחדש את הברזים. המקרה של חרונינגן משמש כיום כמשל למצבה של היבשת כולה: אירופה מגלה בדרך הקשה שחוסר העצמאות האנרגטית שלה אינו גזירת גורל, אלא תוצאה של סדרת החלטות אסטרטגיות שהעדיפו חזון סביבתי ארוך טווח על פני ריאליזם כלכלי מיידי.
בימים אלו, כאשר המשבר במפרץ הפרסי והמצור הימי על מצרי הורמוז מקפיצים את מחירי האנרגיה לרמות שמאיימות על היציבות החברתית, אירופה נאלצת לחשב מסלול מחדש. המעבר לאנרגיות מתחדשות נותר היעד הסופי, אך המציאות של שנת 2026 מוכיחה כי הכלכלה לא יכולה להמתין להשלמת המהפכה הירוקה. האיחוד האירופי מוצא את עצמו משלם כיום כ-60% יותר על אותה כמות אנרגיה שצרך בעבר, נתון שמתרגם למיליארדי אירו שיוצאים מהקופה הציבורית ללא שום תוספת של "מולקולת אנרגיה אחת". הלחץ הזה מוליד שינוי תפיסתי עמוק: היבשת שהובילה את המאבק בשינויי האקלים חוזרת כעת אל בארות הנפט ושדות הגז המקומיים שלה, מתוך הבנה שביטחון אנרגטי הוא תנאי הכרחי לריבונות פוליטית.
דנמרק, שנתפסה במשך שנים כחלוצת אנרגיית הרוח והקיימות, מהווה את אחת הדוגמאות המובהקות לשינוי הזה. הממשלה בקופנהגן הודיעה על הארכת רישיונות הקידוח בים הצפוני עד לשנת 2050, דחייה של עשרים שנה לעומת התכנון המקורי. הנימוק של שר האקלים הדני היה פשוט ונוקב: עדיף לאירופה לצרוך גז דני מאשר להיות תלויה באספקה ממדינות מחוץ ליבשת, במיוחד בעתות סכסוך. דנמרק אינה לבד; גרמניה והולנד משתפות פעולה בפיתוח שדות גז חדשים באזורים בלתי מיושבים בים הצפוני, תוך הכרה בכך שהמעבר לאנרגיה ירוקה הוא תהליך מורכב וארוך ממה שהוערך בתחילה. בגרמניה, המדינה שחווה את "חשבון הנפש" הכבד ביותר, הקנצלר פרידריך מרץ כבר מגדיר את סגירת תחנות הכוח הגרעיניות כטעות היסטורית, וקולות בקואליציה קוראים לאמץ אפילו את טכנולוגיית הפראקינג השנויה במחלוקת כדי לחלץ גז ממעמקי האדמה הגרמנית.
גם בבריטניה ובצרפת התמונה דומה. הממשלה בלונדון ניצבת תחת לחץ ציבורי כבד לאשר קידוחים חדשים בים הצפוני כדי להוריד את מחירי החימום הביתי, שהפכו לנטל בלתי נסבל על משקי הבית. בצרפת, לצד ההתבססות על הכוח הגרעיני, אושרו קידוחי נפט וגז בטריטוריות מרוחקות בשם היעד של "אספקה בטוחה". נורבגיה, המדינה שהפכה למעשה ל"תחנת הדלק של אירופה", ממשיכה להגביר את הקצב ולמלא את החלל שהותיר הגז הרוסי, כשהיא נהנית ממעמד של המדינה העשירה בעולם הודות למשאבי הטבע שלה.
המגמה הזו אינה מעידה על זניחת המטרות הסביבתיות, אלא על התבגרות של המערכת הפוליטית האירופית מול המציאות הגיאופוליטית החדשה. המלחמה מול איראן והשיבושים בשרשראות האספקה העולמיות הבהירו כי תלות מוחלטת ביבוא היא נקודת תורפה אסטרטגית. המחירים הגבוהים והמחסור הצפוי דוחפים את הממשלות להשקיע שוב בפתרונות "מבית", תוך הבנה שהדרך לעצמאות אנרגטית אמיתית עוברת בשילוב של אנרגיות מתחדשות לצד הפקה מקומית של דלקי מאובנים לתקופת המעבר. ככל שהמתיחות העולמית תישאר גבוהה, נראה כי אירופה תמשיך להעדיף את הביטחון שבקידוח המקומי על פני אי-הוודאות שבמסחר הגלובלי, גם אם המחיר הוא פשרה זמנית על ערכי הסביבה.
