מפת הסיכונים הגיאופוליטית של וושינגטון עוברת בימים אלו תמחור מחדש, והמשמעויות עבור השווקים הפיננסיים חורגות הרבה מעבר להצהרות דיפלומטיות שגרתיות. בראיון שהעניק לרשת ניוזמקס, חשף מתיו ויטאקר, שגריר ארצות הברית בנאט"ו, את סדר העדיפויות המעודכן של הממשל בראשות דונלד טראמפ. יבשת אירופה, שזכתה במשך עשרות שנים למטריית הגנה כמעט בלתי מוגבלת, נדחקה למקום הרביעי בלבד בסולם הביטחון הלאומי האמריקאי. קודמים לה, בסדר יורד, הגנת המולדת גופא, חצי הכדור המערבי, והזירה הפסיפית. תעדוף זה אינו מקרי; הוא משקף הקצאת הון אסטרטגית מחדש, שבה המשאבים מופנים לאזורים בעלי רגישות כלכלית וטכנולוגית גבוהה יותר, תוך אילוץ השותפות הוותיקות לפתוח את הארנק.

מאחורי הקלעים של שינוי הגישה מסתתרת מתמטיקה פיננסית קרה שמשרתת היטב את הכלכלה האמריקאית. הלחץ המסיבי שהפעיל הנשיא על חברות הברית הצפון אטלנטית לשאת בנטל ההוצאות כבר מתורגם לתזרים הכנסות ממשי עבור התעשייה הביטחונית בארצות הברית. מתוך תוספת תקציבית כוללת של 139 מיליארד דולר שהזרימו קנדה והחברות האירופיות למערך הביטחון שלהן, קרוב ל-43 אחוזים – שהם 60 מיליארד דולר במזומן – נותבו ישירות לרכישת ציוד, מערכות נשק ותחמושת מתוצרת אמריקאית. נתון זה ממחיש כיצד מדיניות בדלנית לכאורה מתפקדת למעשה כמנוע סבסוד עקיף לקבלניות הנשק הגדולות מעבר לים, ומבטיחה להן צבר הזמנות יציב לשנים קדימה.

העברת האחריות על ההגנה הקונבנציונלית לידיים אירופאיות מייצרת מצב שבו משלם המסים האמריקאי חוסך בהוצאות שוטפות, בעוד שהתאגידים המקומיים נהנים מביקושי שיא. ויטאקר ציין במפורש כי המהלך מיטיב עם האזרח בארצות הברית, תוך שהוא משרטט מסלול חדש עבור הברית הצבאית. במקום מודל שבו צד אחד מספק את שירותי הביטחון כמעט בחינם, מתגבש מודל עסקי לכל דבר ועניין, שבו המדינות החברות נדרשות לבצע רכישות הון נרחבות כדי לשמור על מעמדן ועל רמת המוכנות שלהן אל מול האיומים האזוריים.

ההשלכות הפיסקליות של הדוקטרינה החדשה על מדינות גוש האירו צפויות להיות דרמטיות, במיוחד לאור ההסכמות שהושגו בוועידת הפסגה של נאט"ו בהאג בשנה שעברה. היעד הקודם, שדרש מהחברות להקצות שני אחוזים מהתוצר המקומי הגולמי לטובת ביטחון – יעד שרובן התקשו או סירבו לעמוד בו – הוחלף בהתחייבות חסרת תקדים להגיע להוצאה של חמישה אחוזים מהתוצר עד שנת 2035. קפיצת המדרגה הזו דורשת מהממשלות ביבשת לבצע ארגון מחדש של תקציבי המדינה, מה שעלול להוביל לקיצוץ בשירותים סוציאליים או לחלופין להגדלת נטל החוב הלאומי באמצעות הנפקת איגרות חוב ממשלתיות בהיקפים נרחבים.

במקביל לדרישה להגדלת ההשקעות מצד אירופה, הפנטגון מנהל בימים אלו בחינה מדוקדקת של מצבת כוח האדם האמריקאי ביבשת, העומדת כיום על כ-80,000 חיילים. הפחתה אפשרית של הנוכחות הפיזית כמוה כקיצוץ בהוצאות התפעוליות (OPEX) של צבא ארצות הברית, צעד שעולה בקנה אחד עם הדרישה לניהול רזה ויעיל יותר של המערכת הביטחונית. גורמים רשמיים בוושינגטון שוקלים חלופות שונות לפריסת הכוחות העתידית, מתוך הבנה שההרתעה תתבסס יותר על עליונות טכנולוגית ומכירת נשק מתקדם, ופחות על נוכחות מסיבית של כוחות קרקעיים.

ההתייחסות ההיסטורית של ויטאקר מספקת הצצה להלך הרוח הנוכחי במסדרונות הממשל. השגריר הבהיר כי במשך 77 שנים ניצלו בנות הברית את עוצמתה של ארצות הברית, והכריז כי מעתה והלאה המטרה היא שוויון בכוח. אמירה זו, המנוסחת בקפידה, מאותתת למשקיעים על סיומה של תקופת החסד. הכלכלה הישנה של אירופה, שנשענה על תקציבי רווחה מנופחים תודות לחיסכון בהוצאות צבא, נאלצת כעת להתמודד עם מציאות שבה הביטחון הלאומי דורש השקעות הון כבדות, תהליך שעלול לשחוק את התחרותיות הכלכלית של היבשת בטווח הבינוני.

הדינמיקה החדשה מעצבת מחדש את יחסי הכוחות בשוק הנשק העולמי, כאשר ארצות הברית ממצבת את עצמה כספקית פרימיום במקום כפטרונית בלעדית. הדרישה האירופית והקנדית לחימוש מהיר ואיכותי אינה משאירה להן ברירה אלא לפנות ליצרניות האמריקאיות, המחזיקות ביתרון לגודל ובטכנולוגיות מוכחות מבצעית. עבור מנהלי השקעות בוול סטריט, מדובר באיתות ברור להמשך זרימת ההון לסקטור התעופה והביטחון, שרואה לנגד עיניו שוק יעד שבוי הנאלץ להגדיל את תקציבי הרכש שלו פי שניים וחצי בעשור הקרוב, רק כדי לעמוד ברף החדש שהוצב לו.

הסתכלות על האירוע בפרספקטיבה של מחזור כלכלי ארוך טווח מגלה כי אנו עדים לפירוק הדרגתי של תבניות שנוצרו לאחר מלחמת העולם השנייה. אם בעבר הדולר החזק והנוכחות הצבאית שימשו כמנופים להרחבת ההשפעה הדיפלומטית, כיום הממשל האמריקאי בוחן כל ברית דרך החור שבגרוש. השאלה אינה עוד מי עומד לצידה של ארצות הברית במקרה של עימות, אלא מי מסוגל לממן את חלקו היחסי בתחזוקת מערך ההרתעה הגלובלי. מדינות שיפגרו מאחור ימצאו את עצמן חשופות יותר, ללא רשת הביטחון האוטומטית שהייתה מנת חלקן בעבר.

המגמה המסתמנת ברורה ומצביעה על התנתקות אסטרטגית של וושינגטון מאירופה לטובת זירות בוערות יותר ומיקוד פנימי. הלחץ על מדינות היבשת להזניק את תקציב הביטחון לחמישה אחוזים מהתוצר צפוי להכביד משמעותית על כלכלותיהן, אך בד בבד לייצר זרם הזמנות קשיח ליצרניות הנשק האמריקאיות. המשקיעים עוקבים מקרוב אחר יישום היעדים, שעתידים להגדיר מחדש את תזרים המזומנים בסקטור הביטחוני העולמי ולבצר את מעמדן של החברות מעבר לים כנהנות העיקריות מהסדר העולמי החדש.