עשרים ושבע שנים צפויות לחלוף מרגע קריסת מגדלי התאומים ועד שהאיש המוגדר כאדריכל הפיגועים יעמוד למשפט. ההחלטה הטרייה של השופט הצבאי לקבוע את חודש יוני 2028 כמועד תחילת משפטו של חאלד שיח מוחמד, חושפת טפח מתוך מנגנון בירוקרטי מסורבל שכמעט וקרס אל תוך עצמו. המערכת המשפטית הצבאית של ארצות הברית, שהוקמה במקור כדי לייצר הליכי שיפוט מהירים ויעילים עבור עצורי המלחמה בטרור, הפכה ברבות השנים לאחת מהישויות היקרות והאיטיות ביותר בהיסטוריה המשפטית המודרנית. כאשר בוחנים את הנתונים היבשים, המספרים מציירים תמונה עגומה של חוסר יעילות מוסדית. תחזוקת מתקן הכליאה במפרץ גואנטנמו שואבת מתקציב הביטחון האמריקאי מאות מיליוני דולרים מדי שנה, כאשר העלות השנתית להחזקת עציר בודד חוצה את רף השלושה עשר מיליון דולר. זהו קצב שריפת מזומנים המזכיר חברות הזנק כושלות, אך במקרה הזה מדובר במנגנון ממשלתי המסרב להכיר בהפסדיו.

הדחייה הנוספת של מועד המשפט אינה נובעת מגילויים עובדתיים חדשים, אלא מתוך סבך פרוצדורלי אינסופי. עורכי הדין משני הצדדים שקועים עד צוואר במאבקים משפטיים סביב סיווג ביטחוני של מסמכים, שאלת קבילותן של ראיות שהושגו תחת שיטות חקירה שנויות במחלוקת, וניסיונות חוזרים ונשנים להגיע להסדרי טיעון שלבסוף מבוטלים על ידי הדרגים הבכירים בפנטגון. הדינמיקה הזו מייצרת מערכת שלמה של עורכי דין, קצינים ופקידים, אשר מתפרנסים מעצם קיומו של ההליך המשפטי ולא מסיומו. מנקודת מבט של ניתוח מערכות, בית הדין הצבאי בגואנטנמו סובל מתסמונת העלות השקועה הקלאסית. הממשל האמריקאי השקיע כל כך הרבה הון פוליטי וכלכלי בניסיון להרשיע את הנאשמים דרך הפריזמה הצבאית, עד שכל ניסיון להעביר את המשפט לערכאה אזרחית רגילה נתקל בחומה של התנגדות פוליטית ומערכתית.

התוצאה הישירה של ההתנהלות הזו היא שחיקה מתמדת באמון הציבורי והבינלאומי ביכולתה של המעצמה הגדולה בעולם לנהל הליך משפטי תקין וסופי. משקיעים ואנליסטים הבוחנים את יציבות המוסדות האמריקאיים רואים בסאגה הזו תמרור אזהרה לגבי יכולת הביצוע של הממשל הפדרלי. כאשר מערכת אינה מסוגלת להביא את אחד מתיקיה המפורסמים ביותר לכדי סיום במשך כמעט שלושה עשורים, עולות שאלות נוקבות לגבי יכולתה להתמודד עם משברים מורכבים ומהירים יותר בזירה הגלובלית. ההחלטה לכוון לשנת 2028 משקפת הלכה למעשה את ניצחון הפרוצדורה על פני המהות, כאשר המערכת מעדיפה לדחות את הקץ מאשר לקבל החלטות קשות שיחשפו את הכשלים המובנים בתוכה.

עד שתגיע שנת 2028, המציאות הגיאופוליטית והכלכלית העולמית תהיה רחוקה שנות אור מזו ששררה בספטמבר 2001. תשומת הלב של השווקים הפיננסיים, כמו גם של קובעי המדיניות בוושינגטון, הוסטה זה מכבר מהמאבק בארגוני טרור מבוזרים אל עבר מאבקי שליטה טכנולוגיים מול מעצמות מתחרות, משברי שרשראות אספקה, והמירוץ לביסוס עליונות בתחום הבינה המלאכותית. למרות זאת, צלה של אותה מתקפה היסטורית ממשיך לרחף מעל התקציב הפדרלי ולשאוב קשב ניהולי יקר. הדור הצעיר של הסוחרים בוול סטריט והפקידים בממשל כלל אינו נושא זיכרון אישי מאותם אירועים, אך הוא נאלץ לרשת את התשתיות המשפטיות והביטחוניות שהוקמו בעקבותיהם, תשתיות שמתקשות להצדיק את קיומן הכלכלי בעולם של היום.

קביעת תאריך היעד הרחוק ממחישה את הנתק שבין הקצב הנדרש בעולם המודרני לבין האיטיות המשתקת של מוסדות מסוימים. בעוד שהכלכלה הגלובלית דורשת תגובות בזמן אמת וגמישות מחשבתית, בית הדין הצבאי פועל בבועה נטולת זמן, מוגן מפני לחצי התייעלות או דרישות לרווחיות. המשאבים העצומים המופנים לניהול תיק זה, הכוללים טיסות שכר ייעודיות לצוותי ההגנה והתביעה, אבטחה היקפית חסרת תקדים ותחזוקת תשתית משפטית מבודדת, היו יכולים לממן זרועות שלמות של הגנת סייבר או מחקר ופיתוח טכנולוגי. המנגנון המערכתי הפך את חאלד שיח מוחמד מנאשם בודד לסמל של חוסר יכולת מוסדית, כאשר עצם ההמתנה הממושכת מרוקנת את ההליך המשפטי מכל ערך הרתעתי שעוד נותר בו.

מעבר למספרים היבשים, ישנה כאן אמירה עמוקה על האופן שבו מדינות מתמודדות עם הליכים ארוכי טווח. הבחירה להיצמד להליך צבאי מורכב, במקום לחפש חלופות משפטיות יעילות יותר, מעידה על קיבעון מערכתי ופחד מביקורת פומבית. המערכת מעדיפה את הוודאות של הקיפאון על פני הסיכון שבהכרעה. בסופו של דבר, ההחלטה לקיים את משפטו של חאלד שיח מוחמד בקיץ 2028 משקפת כישלון מהדהד של מערכת הצדק הצבאית לספק סגירת מעגל בזמן סביר. העלויות הכלכליות והזמן העצום שהושקעו בטריבונלים של גואנטנמו חושפים מנגנון בירוקרטי המשותק מעוצמת המורכבות של עצמו. בעוד העולם מתקדם לעבר מציאות גיאופוליטית חדשה, הסאגה המשפטית המתמשכת הזו נותרת כאנדרטה יקרה ומיותרת למדיניות שאיבדה את הרלוונטיות שלה.