כאשר בוחנים את תקציבי הביטחון של מדינות ברחבי העולם, נהוג לעיתים קרובות להסתכל על הסכומים המוחלטים במונחים דולריים. עם זאת, בחינת ההוצאה הצבאית כאחוז מהתוצר המקומי הגולמי מעניקה תמונה מדויקת בהרבה של הנטל הכלכלי האמיתי שכל מדינה נושאת על כתפיה. הנתונים המעודכנים לשנת 2025, המבוססים על מאגר המידע של מכון המחקר הבינלאומי לשלום בשטוקהולם, חושפים מציאות מורכבת שבה סכסוכים מזוינים, חוסר יציבות אזורית וקרבה למדינות עוינות מאלצים ממשלות להפנות נתחים עצומים מהעושר הלאומי שלהן לטובת הישרדות צבאית.
בראש הרשימה, בפער בלתי נתפס מכל שאר מדינות העולם, ניצבת אוקראינה. עם נתון חסר תקדים של 39.6 אחוזים מהתמ"ג המוקדשים לצבא בשנת 2025, אוקראינה מייצגת את המשמעות המוחלטת של כלכלת מלחמה. למרות שתקציב הביטחון האוקראיני, העומד על כ-84 מיליארד דולר, קטן יותר במונחים מוחלטים מזה של רוסיה, העומס הכלכלי ביחס לגודל הכלכלה המקומית הוא עצום. נתון זה משקף את הלחץ הפיננסי האדיר הכרוך בהדיפת הפלישה הרוסית, והוא גם ממחיש באופן חד משמעי את התלות המוחלטת של קייב בסיוע צבאי וכלכלי מהמערב. ללא תמיכה חיצונית זו, הכלכלה המקומית של אוקראינה פשוט לא הייתה מסוגלת לעמוד בהיקף כזה של הוצאות לאורך זמן.
ההשפעות של המלחמה במזרח אירופה מהדהדות הרחק מעבר לגבולות אוקראינה, כאשר רוסיה עצמה מקצה 7.5 אחוזים מהתמ"ג שלה להוצאות צבאיות. המציאות החדשה הזו עיצבה מחדש לחלוטין את סדרי העדיפויות הביטחוניים של יבשת אירופה כולה. פולין, החולקת גבול עם רוסיה, הפכה לאחת המדינות הצבאיות ביותר בברית נאט"ו כשהיא מוציאה 4.5 אחוזים מהתמ"ג שלה על ביטחון. תחושת הדחיפות והאיום הביטחוני ניכרת היטב גם במדינות הבלטיות, כאשר לטביה מקצה 3.6 אחוזים ואסטוניה 3.4 אחוזים מכלכלתן למטרות צבאיות. אפילו המדינות הנורדיות, שבאופן היסטורי שמרו על איפוק יחסי, משנות כיוון, ונורווגיה ודנמרק מקצות כל אחת 3.3 אחוזים מהתמ"ג שלהן לביטחון, נתון המדגיש עד כמה עמוק השינוי בתפיסת הביטחון האירופית מאז שנת 2022.
הרחק משם, במזרח התיכון ובצפון אפריקה, מרוץ החימוש מונע ממנועים שונים לחלוטין, ובראשם עושר הנפט ומתיחות אזורית כרונית. באזור תנודתי זה, מדינות רבות נשענות על משאבי האנרגיה שלהן כדי לממן צבאות ענק. אלג'יריה מובילה את האזור עם הוצאה ביטחונית של 8.8 אחוזים מהתמ"ג, המשקפת את החשיבות העליונה שהיא מייחסת לעוצמה צבאית בצפון אפריקה. ישראל, המתמודדת עם מציאות מתמשכת של סכסוכים רב-זירתיים וצורכי ביטחון קיומיים, ניצבת מיד אחריה עם הוצאה של 7.8 אחוזים. כוחן הכלכלי של מדינות המפרץ בא לידי ביטוי מובהק בנתונים אלו. סעודיה לבדה הוציאה 83 מיליארד דולר על צבאה, המהווים 6.5 אחוזים מהתמ"ג שלה, בעוד שכנותיה למפרץ כמו עומאן עם 5.7 אחוזים, כווית עם 4.7 אחוזים ובחריין עם 3.1 אחוזים, מדורגות גם הן גבוה ברשימה העולמית. גם מדינות נטולות משאבי טבע אדירים, דוגמת ירדן המקצה 4.6 אחוזים, נאלצות לשאת בנטל כבד כדי לשרוד בסביבה כה מאתגרת.
המגמה של כלכלות ממוסדות-צבא אינה מוגבלת רק למוקדי החיכוך המוכרים ביותר. בקווקז, המתיחות ההיסטורית משתקפת בכך שאזרבייג'ן מוציאה 6.5 אחוזים מכלכלתה על ביטחון וארמניה 6.1 אחוזים. ברחבי יבשת אפריקה, איומים פנימיים וחוסר יציבות פוליטית דוחפים מדינות כמו מאלי, בורקינה פאסו, דרום סודאן, בורונדי וצ'אד להוצאות הנעות סביב השלושה אחוזים, נתון משמעותי עבור כלכלות מתפתחות. מעניין לראות כי ארצות הברית, המעצמה הצבאית הגדולה בעולם במונחים של תקציב כולל, מקצה 3.1 אחוזים מהתמ"ג העצום שלה לצבא, מה שמציב אותה בשורה אחת מבחינת עומס כלכלי יחסי עם מדינות כמו קולומביה ובוצוואנה. בסופו של דבר, בחינת הנתונים הללו ממחישה באופן צלול כיצד סדרי עדיפויות של מדינות מעוצבים בראש ובראשונה מתוך צורכי הישרדות והרתעה, ועד כמה עמוק הקשר בין תחושת הביטחון הלאומי למשאבים הכלכליים שהאזרחים נדרשים להקריב לשם כך.
