הלך הרוח במסדרונות הממשל ובחדרי העסקאות של תל אביב משקף דריכות חסרת תקדים, שעה שהמערכת הפוליטית הישראלית מנסה לשרטט את דרכה בתוך מבוך של אינטרסים מקומיים וגלובליים. השוק המקומי, אשר מתמחר זה תקופה ארוכה את פרמיית הסיכון הנגזרת מחוסר הוודאות השלטוני, עוקב בדריכות אחר הניסיונות לייצב את הספינה. במוקד הסערה ניצב יו"ר מפלגת ישר, גדי איזנקוט, אשר הבהיר בשיחות סגורות כי האפשרות שיחבור לקואליציה תחת בנימין נתניהו אינה קיימת, גם אם הלחץ יגיע ישירות מהחדר הסגלגל. "אני לא אשב בממשלה בראשות נתניהו", הבהיר הרמטכ"ל לשעבר, באמירה שקוטעת באיבה ספקולציות רבות שריחפו באוויר מאז פרסום תוצאות הבחירות. הדיווחים של תאגיד השידור חושפים כי איזנקוט מוכן לכבד את נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ במידה ויוזמן לפגישה, אך בכוונתו לעמוד כחומה בצורה מול כל ניסיון התערבות אמריקאי בנבכי הפוליטיקה הפנימית של ישראל. עמדה זו משדרת לשחקנים בזירה הבינלאומית מסר ברור של עצמאות, אך בד בבד מעמיקה את הפלונטר המוסדי.

המעורבות האמריקאית אינה מקרית, והיא נובעת מתפיסה רחבה יותר של יציבות אזורית, כזו המשליכה ישירות על זרימת ההון וההשקעות למזרח התיכון. על פי דיווחים מעבר לים, נציגיו של טראמפ כבר החלו למשש את הדופק מול בכירים בירושלים בניסיון לבחון היתכנות לממשלת אחדות רחבה. גורם בכיר בליכוד שרטט את המניע המרכזי של הממשל בוושינגטון, והסביר לעיתונות הזרה כי הנשיא הנבחר דורש שלטון ישראלי אמין שיוכל לתפוס את המושכות במהירות המרבית. הדחיפות הזו מקבלת משנה תוקף נוכח האיום האיראני המרחף מעל. נתניהו עצמו, כך עולה מהדיווחים, שידר לבני שיחו בארצות הברית כי תרחיש של הסלמה מחודשת מול טהראן מחייב שותף בדמותו של איזנקוט, מתוך הבנה שקואליציה מתונה תייצר אמינות גבוהה יותר הן לציבור הישראלי והן לקהילה הבינלאומית. כלכלה הנמצאת תחת איום ביטחוני קיומי זקוקה לעוגנים של קונצנזוס, והיעדרו של עוגן כזה ממשיך להכביד על סנטימנט המשקיעים, שרואים כיצד הפוליטיקה גוברת על הפרגמטיזם.

כאשר בוחנים את המפה דרך העדשה של סוכנויות הדירוג הבינלאומיות, ההתעקשות על הרכב קואליציוני מסוים אינה רק עניין של אגו, אלא סוגיה בעלת השלכות מאקרו-כלכליות ישירות. שוק ההון המקומי מגיב בעצבנות לכל כותרת, מתוך הבנה שעיכוב בהקמת ממשלה מתפקדת משמעותו הקפאת רפורמות מבניות ועיכוב באישור תקציב מדינה אחראי. הניסיון ההיסטורי מלמד כי ואקום שלטוני מתורגם מהר מאוד לשחיקת הון ולבריחת משקיעים זרים המחפשים חוף מבטחים. במובן הזה, הסירוב של איזנקוט, המבוסס על עקרונות של מנהל תקין וחוסר אמון פרסונלי, מתנגש חזיתית עם הרצון של המערכת העסקית לייצר שקט תעשייתי בכל מחיר. הדילמה הזו בין טוהר המידות הפוליטי לבין הצרכים המיידיים של המשק מהווה את קו השבר המרכזי של התקופה הנוכחית.

בעוד שבחלונות הגבוהים בוושינגטון משרטטים תרחישי אחדות, המתמטיקה הפרלמנטרית בירושלים מציגה תמונה מורכבת בהרבה, כזו שאינה מותירה מקום לאשליות. חלוקת המנדטים בכנסת ה-120 יצרה תיקו אסטרטגי המשתק את המערכת. הגוש בראשות נתניהו מחזיק ב-53 מושבים, רחוק שמונה מנדטים מרוב מינימלי, בעוד שמפלגות האופוזיציה גרפו יחד 48 מושבים. לשון המאזניים התיאורטית מורכבת מ-19 המנדטים של המפלגות הערביות. בתרחיש שבו האופוזיציה מצליחה לגייס את תמיכתן, ולו מבחוץ, איזנקוט עשוי להציג לנשיא המדינה יצחק הרצוג גוש חוסם של 67 ממליצים. המהלך הזה כבר קורם עור וגידים, כאשר ראשי האופוזיציה, נפתלי בנט, יאיר גולן ואביגדור ליברמן, הודיעו כי ימליצו על איזנקוט כמועמד הראוי לקבלת המנדט. הפגישה המרובעת המתוכננת, אליה יצטרף גם ראש האופוזיציה היוצא יאיר לפיד, נועדה לייצר חזית אחידה, אך היא מסתירה מאחוריה בקיעים אידיאולוגיים עמוקים שעלולים להכשיל את המהלך עוד בטרם יצא לדרך.

המוקש המרכזי טמון בעמדתו הבלתי מתפשרת של יו"ר ישראל ביתנו, אביגדור ליברמן. האחרון הציב וטו מוחלט על כל קונסטלציה פוליטית שתישען על קולות המפלגות הערביות, ובמקביל פסל על הסף ישיבה תחת נתניהו. הווטו הכפול הזה סוגר למעשה את מרחב התמרון של האופוזיציה ומותיר את המערכת בסבך בירוקרטי ללא מוצא נראה לעין. כאשר בוחנים את המצב בפרספקטיבה של ניהול סיכונים, המשק הישראלי ניצב בפני תרחיש של שיתוק מתמשך. חוסר היכולת לתרגם את המספרים היבשים לכדי קואליציה מתפקדת מעביר את כובד המשקל אל מוסד הנשיאות, שייאלץ לנווט בתוך שדה מוקשים פוליטי חסר תקדים. הפלונטר הזה אינו נשאר בגבולות משכן הכנסת, הוא מחלחל לכל חלקה טובה במשק, מעכב קבלת החלטות אסטרטגיות בתחומי התשתיות, האנרגיה והביטחון, ומותיר את החברות העסקיות באפלה תכנונית.

הקיפאון הזה מתרחש בתזמון רגיש במיוחד. שוק העבודה המקומי, המנסה להתאושש מטראומות העבר, זקוק להזרמת חמצן בדמות מדיניות ממשלתית ברורה. כאשר המנהיגות הפוליטית עסוקה בפסילות הדדיות ובחישובים קואליציוניים, החברות הגדולות נאלצות להשהות השקעות הון, והיזמים הקטנים נותרים ללא רשת ביטחון. ההיקש הלוגי ברור, ללא פשרה פוליטית כואבת, הכלכלה הריאלית תהיה זו שתשלם את המחיר המלא של המאבקים בירושלים. בסופו של יום, המערכת הפוליטית והכלכלית בישראל ניצבת בצומת דרכים שבו המספרים הפרלמנטריים מסרבים להתיישר עם הצרכים האסטרטגיים של המדינה. סירובו ההחלטי של איזנקוט לחבור לנתניהו, לצד הווטו של ליברמן על שיתוף פעולה עם המפלגות הערביות, מבטיחים כי חוסר הוודאות השלטוני ימשיך להעיב על המזרח התיכון כולו, תוך שהוא מותיר את המשק הישראלי בהמתנה דרוכה לפתרון שטרם נראה באופק.