משקיעים זרים הבוחנים את קו הרקיע של תל אביב רואים לרוב חלון ראווה נוצץ של חדשנות טכנולוגית, אך צלילה אל מתחת לפני השטח חושפת מציאות כלכלית מורכבת בהרבה. הכלכלה המקומית, שבעבר הובילה בביצועיה על פני רבות מהמדינות המפותחות בעולם, מוצאת את עצמה כיום משתרכת מאחור במדדי יעילות מרכזיים. דו"ח מקיף שפרסם מוסד שורש למחקר כלכלי-חברתי משרטט תמונה היסטורית מרתקת של עלייה ונפילה ביכולת של המשק לתרגם הון ועבודה לתוצר. אם בשנת 1975 עמד פריון הייצור הכולל של ישראל קרוב לעשירית מעל הממוצע של מדינות ה-G7, הרי שעד שנת 2023 התהפכה המגמה לחלוטין, והנתון צלל לשיעור הנמוך ב-15 אחוזים מאותו ממוצע. מדובר בתנודה שלילית חריפה של 24 נקודות אחוז, המעידה על שחיקה מתמשכת ביתרון היחסי של המשק המקומי מול הכלכלות החזקות בתבל.
ההשוואה ההיסטורית ממחישה עד כמה דרמטי היה שינוי הכיוון. בשנות החמישים המוקדמות, פריון העבודה המקומי פיגר עמוקות מאחורי המעצמות, אך בתוך כשני עשורים בלבד הצליחה הכלכלה הצעירה לסגור את הפער ולעקוף את הממוצע העולמי. אלא שמאז שנות השבעים, כפי שמנתח נשיא מוסד שורש פרופ' דן בן-דוד, חל שינוי עמוק בסדרי העדיפויות הלאומיים. התקציבים הממשלתיים הוסטו בהדרגה מהשקעה ארוכת טווח בתשתיות פיזיות, חינוך ושירותים ציבוריים לטובת אינטרסים מגזריים נקודתיים. טעות נפוצה היא לתלות את האשמה בנטל הביטחוני הכבד, אך הנתונים מראים כי לאורך עשורים ארוכים, ההוצאה הממשלתית האזרחית ביחס לגודל הכלכלה תאמה ואף עקפה את המקובל במדינות ה-OECD. התוצאה של תת-ההשקעה הזו משתקפת היטב במדד התפוקה לשעת עבודה: בעוד שבשנת 1972 ישראל הציגה נתונים טובים יותר מכל מדינות ה-G7, בשנת 2024 היא כבר מפגרת אחרי שש מתוך השבע. פועל ישראלי מייצר היום כשליש פחות מעמיתו הגרמני או האמריקאי, ומקדים רק את יפן. התמונה הכוללת מסתירה בתוכה פיצול עמוק לשתי כלכלות נפרדות הפועלות באותו מרחב גיאוגרפי. תעשיית ההייטק, המעסיקה רק אחד מכל עשרה עובדים במשק, פועלת כקטר עוצמתי המייצר בכל שעת עבודה ערך כלכלי הגבוה ביותר מחמישית מהממוצע במדינות ה-OECD. מנגד, הכלכלה המסורתית, שבה מועסקים תשעת העובדים הנותרים, סובלת מפיגור כבד ומייצרת כרבע פחות מאותו ממוצע עולמי. הפער הזה אינו מצביע על כך שהמשק מייצר פחות מבעבר במונחים מוחלטים, אלא על חוסר יכולת להדביק את קצב ההתפתחות הגלובלי. קברניטי המשק נשענים יותר ויותר על קבוצה מצומצמת של עובדים עתירי ידע כדי להחזיק את קופת המדינה, את מערכת הבריאות ואת תקציבי הביטחון, מצב המייצר שבריריות מבנית מסוכנת מול זעזועים חיצוניים.
התלות הקיצונית באליטה הכלכלית מקבלת ביטוי מוחשי בנתוני גביית המסים. מכל מאה שקלים שגובה המדינה במס הכנסה, 93 שקלים מגיעים כיום מהחמישון העליון של המשתכרים. לשם השוואה, בשנת 2000 עמד הנתון על 83 שקלים בלבד. ריכוזיות זו בהכנסות המדינה הופכת את הקופה הציבורית לחשופה במיוחד להגירת מוחות. סדקים ראשונים בחומת ההון האנושי כבר ניכרים בבירור במערכת הבריאות. אם בתחילת המילניום, שיעור הרופאים הישראלים שבחרו לעבוד במדינות ה-OECD מחוץ לארצות הברית עמד על פחות מאחד למאה ביחס למספר הרופאים בארץ, הרי שעד שנת 2023 זינק הנתון לכמעט שניים למאה. עזיבתם של אנשי מקצוע מיומנים מגדילה את העומס על אלו שבוחרים להישאר, מה שעלול לייצר מעגל קסמים שלילי המעודד נטישה נוספת של כוח אדם איכותי.
כאשר מסתכלים קדימה אל עבר הדור הבא של כוח העבודה, הנתונים הדמוגרפיים מציבים סימן שאלה גדול על יכולתו של המשק לשחזר את הצלחות העבר. עד שנת 2026, רבע מכלל תלמידי כיתות א' צפויים להגיע מהמגזר החרדי, וקרוב לרבע נוסף יהיו תלמידים דוברי ערבית. השינוי בהרכב האוכלוסייה מהיר וחד: בעוד שבקרב בני 50 עד 54 החרדים מהווים רק שישה מכל מאה אזרחים, בקרב ילדים בני ארבע ומטה חלקם מזנק ל-26 מתוך מאה. השאלה המרכזית העולה מהדו"ח היא האם תלמידי ההווה מקבלים את הכלים הנדרשים כדי להפוך למהנדסים, לרופאים ולמדענים של המחר. תוצאות מבחני פיז"ה לשנת 2025 מספקות תשובה מדאיגה. תלמידי החינוך הממלכתי-דתי מדורגים מתחת ל-76 אחוזים ממדינות ה-OECD, ותלמידי החינוך הממלכתי מתחת ל-81 אחוזים מהן. מצבם של התלמידים דוברי הערבית קשה אף יותר, עם ציונים הנמוכים מכל מדינות ה-OECD וממרבית מדינות ערב שהשתתפו במבחן. מרבית הבנים החרדים כלל אינם ניגשים למבדקים אלו, שכן אינם לומדים את לימודי הליבה במלואם. במשרד החינוך אמנם תלו את ההישגים הנמוכים בתנאי המלחמה ובשיבושי הלימודים, אך המגמות ארוכות הטווח מצביעות על בעיה שורשית עמוקה בהרבה. "הבחירות הקרובות יקבעו מי ישלוט בישראל, אבל השאלה העמוקה יותר היא באיזו סוג של מדינה הממשלה תשלוט בעוד דור מהיום," אמר פרופ' בן-דוד עם פרסום הנתונים. כדי להתמודד עם המציאות המתהווה, מציע הדו"ח תוכנית פעולה כוללת תחת הכותרת "ישראל 2.0". התוכנית דורשת שדרוג של לימודי הליבה והפיכתם לחובה עבור כלל התלמידים, התניית תקצוב ציבורי לבתי ספר בעמידה בדרישות אלו, ושינוי יסודי בסדרי העדיפויות התקציביים של המדינה. בנוסף, מוצעות רפורמות בשיטת הממשל ובמערכת הבחירות, לצד חיזוק מנגנוני האיזונים והבלמים. התמונה המצטיירת מניתוח הנתונים ארוכי הטווח מצביעה על משק הנשען על יסודות הולכים וצרים של הון אנושי איכותי. ללא שינוי עמוק בסדרי העדיפויות הלאומיים והשקעה מסיבית בתשתיות חינוך לכלל המגזרים, המודל הכלכלי הישראלי עלול להתקשות לשמור על מעמדו התחרותי בזירה הגלובלית בעשורים הבאים.
