שוק השכירות בישראל הפך זה מכבר למסלול מגורים מרכזי המאכלס כ-30% ממשקי הבית, שהם כ-2.5 מיליון בני אדם, בהיקף שוק מוערך של כ-50 מיליארד שקל בשנה. חרף הצמיחה העקבית בעשור האחרון, השוק ממשיך להתבסס בעיקרו על משכירים פרטיים ללא מסגרת מוסדית ורגולטורית מספקת, כאשר השכירות המוסדית ארוכת הטווח מהווה אחוז אחד בלבד מהדירות המושכרות, החוזה הממוצע נחתם לכ-13.5 חודשים בלבד, ומדד הרגולציה הישראלי הוא הנמוך ביותר בקרב מדינות ה-OECD.
המציאות הנוכחית מתאפיינת בביזור סמכויות עמוק בין משרדי הממשלה השונים – בהם משרד המשפטים, משרד האוצר, רשות מקרקעי ישראל ומינהל התכנון – היעדר תשתית נתונים מקיפה, ועלייה מצטברת של כ-38% במחירי השכירות הנומינליים בעשור האחרון. מצב זה מייצר חוסר ודאות מתמשך, פערי כוחות בין שוכרים למשכירים, ופגיעה ביכולתם של משקי בית לתכנן את עתידם במקום מגורים קבוע. על רקע זה, ובמטרה ליישם את החלטת ממשלה 2130, גיבש משרד הבינוי והשיכון תוכנית אסטרטגית מקיפה המבוססת על עבודת מטה רחבה, מחקר בינלאומי ושיח מעמיק עם השלטון המקומי וגורמי המקצוע בשוק.
התוכנית החדשה מציבה כיעד מרכזי את המעבר מעבודה מקוטעת לתפיסת מדיניות מתכללת ואחידה. בין הצעדים המרכזיים המוצעים במסמך נכללת הקמת גוף מתכלל ייעודי לשוק השכירות בתוך משרד הבינוי והשיכון, לצד ועדת היגוי בין-משרדית שתנהל את המדיניות, תגדיר יעדים ותספק כתובת מקצועית לשחקני השוק. כמו כן, התוכנית דורשת יצירת תשתית נתונים לאומית שתאפשר איסוף מידע שוטף, ניתוח מגמות וקבלת החלטות מבוססת נתונים אמפיריים.
במישור התכנוני והעסקי, התוכנית פועלת להרחבת השכירות ארוכת הטווח באמצעות הסדרת שימוש בשטחים חומים תוספתיים לטובת מגורים להשכרה, קביעת תכנון סטטוטורי אחיד, סיווג קרקעות ייעודי לשכירות לצמיתות או לזמן ממושך, התאמת מכרזי השכירות המוסדית העתידיים והענקת הקלות כלכליות ומיסוייות ליזמים. בנוסף, מוצעים כלים לחיזוק השלטון המקומי, שילוב פתרונות שכירות במודלים של התחדשות עירונית, והתאמת המוצר הפיזי והתכנוני לצרכי השוכרים.
נדבך מרכזי נוסף שנועד לאזן את יחסי הכוחות בשוק הוא הקמת מנגנון מנהלי לבירור תלונות והטלת עיצומים כספיים בתוך הגוף המתכלל. מנגנון זה נועד להוות חלופת אכיפה נגישה, מהירה וזולה פנייה לערכאות משפטיות, ובכך להבטיח את זכויות השוכרים, לעודד ציות לחוק ולחזק את האמון והיציבות בענף הדיור כולו.
