האיחוד האירופי ניצב שוב בנקודת רתיחה מוכרת, כאשר הדיונים על התקציב הרב־שנתי לשנים 2028–2034 מתפתחים לקרב פוליטי יצרי שמעמיד למבחן את הלכידות הכלכלית של היבשת. הנשיאות התורנית של האיחוד, בהובלת אירלנד, הניחה על השולחן הצעה דרמטית לצמצום מסגרת ההוצאות ל־1.6 טריליון אירו. המהלך הזה אינו סתם תרגיל חשבונאי שגרתי, אלא קיצוץ חד שטורף את הקלפים ופותח רשמית חזית רחבה של מאבקי כוח ומשא ומתן קשוח בין 27 המדינות החברות, שכל אחת מהן מחזיקה בסדרי עדיפויות שונים לחלוטין לגבי עתיד הגוש.
כדי להבין את גודל הטלטלה, כדאי לחזור מעט אחורה. ביולי 2025 הציגה הנציבות האירופית חזון תקציבי שאפתני במיוחד בהיקף של 2 טריליון אירו, שנועד לתת מענה כולל לאתגרים הגיאופוליטיים והטכנולוגיים של אירופה לשבע השנים הבאות. על פי ההגדרה של הנשיאות האירית, התוכנית הנוכחית משקפת הפחתה של 8%, אולם מבט ישיר על המספרים מגלה פער משמעותי בהרבה: תקציב של 1.6 טריליון אירו מהווה למעשה קיצוץ חד של 20% ביחס להצעה המקורית של הנציבות. הפער המהותי הזה ממחיש בדיוק את עומק השבר בין השאיפות המרחיקות לכת של פקידי בריסל לבין המציאות התקציבית המתוחה שמכתיבות בירות היבשת.
ההצעה האירית אינה מגיעה בחלל ריק, אלא מהווה החרפה ניכרת של ניסיונות הפשרה הקודמים. בחודש יוני האחרון ניסתה קפריסין, שהחזיקה אז בנשיאות המועצה, לקדם מתווה מרוכך הרבה יותר שכלל קיצוץ מתון של 2% בלבד. המתווה הקפריסאי ניסה ללכת בין הטיפות: מצד אחד למתן את הזינוק המתוכנן בהוצאות הביטחון והתחרותיות, ומצד שני להבטיח רשת ביטחון והמשך הזרמת סובסידיות נדיבות לחקלאות ולפיתוח אזורי. אלא שהפשרה הזו התנפצה במהירות על קרקע המציאות, לאחר שהולנד דחתה אותה על הסף בטענה שהיא מקבעת תקציבים בתוכניות מסורתיות ומיושנות במקום להפנות את המשאבים לאתגרי המחר. במקביל, גם הפרלמנט האירופי תקף את הקו הזה מצידו השני של המתרס, ודרש דווקא להגדיל את התקציב ב־10% כדי להבטיח מימון הולם הן להתחייבויות העבר והן ליעדים החדשים.
שורש המחלוקת נוגע ישירות לאסטרטגיה הכלכלית הרחבה של אירופה בעולם משתנה. המסגרת המקורית של הנציבות נבנתה במטרה להסיט משאבים אדירים לעבר תחרותיות טכנולוגית, חדשנות ומחקר, לצד חיזוק ממשי של תעשיות הביטחון וההגנה. ברקע עומדת התחרות הכלכלית והמסחרית האגרסיבית מול מעצמות כמו ארצות הברית וסין, ששואבות השקעות ומאתגרות את הבכורה האירופית בתחומי התעשייה והטכנולוגיה המתקדמת. בכירי הנציבות רואים בהשקעות הללו צו שעה לקיומה הכלכלי של אירופה, אך בשטח נוצר קיטוב חריף בין מחנות שונים: מדינות המקדמות משמעת פיסקלית הדוקה ודורשות לרסן את ההוצאות, מול מדינות הדורשות להגדיל השקעות או להגן בקנאות על תקציבי הבסיס.
תקציב האיחוד האירופי אינו רק מסמך הצהרתי, אלא צינור החמצן שמזין תמיכות ישירות לחקלאים, מניע פרויקטים של תשתיות חוצות גבולות, מתמרץ פיתוח אזורים חלשים ומממן מיזמי מחקר יוקרתיים. הקיצוץ המסתמן מאלץ את מקבלי ההחלטות להכריע מה יקוצץ, כמה, ועל חשבון מי. האם היבשת תקריב את ההגנה המסורתית על חקלאי היבשת לטובת מפעלי שבבים וביטחון, או שמא תקצץ בתוכניות העתיד ותסתכן בפיגור טכנולוגי?
מנהיגי האיחוד הציבו לעצמם יעד שאפתני לחתום על הסכם סופי עד חודש דצמבר, אולם המרחק בין הצדדים נותר עצום. המשא ומתן המורכב יצטרך ליישב לא רק את תקרת ההוצאות הכוללת, אלא גם את מנגנון חלוקת הכספים בין סדרי העדיפויות המתחרים ואת גובה התרומה של כל מדינה ומדינה לקופה המשותפת. כאשר השעון מתקתק והפערים בין תומכי הצנע התקציבי למצדדי ההתרחבות נותרו בעינם, בריסל נכנסת לאחד מחודשי ההכרעה הסוערים ביותר שיעצבו את פניה הכלכליים של אירופה לעשור הקרוב.
