שבע עשרה שנים חלפו מאז נלקחה השליטה ברצועת עזה בכוח הזרוע, וכמעט שלושה עשורים מאז הוקמו מנגנוני השלטון המקומיים, וכעת נראה כי המערכת נערכת מחדש למאבק שליטה. מאחורי הקלעים, פלגים וארגונים שונים כבר משרטטים בריתות, מרכיבים רשימות ודנים בחלוקת השלל הפוליטי העתידי, אף שמועד ברור למהלך כזה טרם נקבע. בתוך ההמולה העסקנית הזו, בעלי המניות האמיתיים של האזור – האזרחים עצמם – מודרים לחלוטין ממוקדי קבלת ההחלטות. המרחק בין הדיונים בחדרים הסגורים לבין המציאות ברחובות ההרוסים מעולם לא היה גדול יותר. בעוד שהנהלות הארגונים עסוקות בגיבוש אסטרטגיות למקסום כוחן, בעל המכולת המקומי או המשפחה שמחפשת קורת גג מתמודדים עם מחיקת הון אנושי ופיזי בהיקפים בלתי נתפסים. עבורם, הקלפי אינה מציעה נזילות או פתרון למצוקת הקיום המיידית, והשיח על ייצוג נתפס כמנותק לחלוטין מהצורך הנואש בתשתיות, ביטחון אישי ויציבות כלכלית. המאבק הנוכחי חושף את פשיטת הרגל המוסרית והמעשית של דואופול השליטה הוותיק, אשר גבה דיבידנדים עצומים מהציבור אך הותיר אותו עם מאזן אימה של הפסדים רצופים.
השמדת הערך השיטתית שחוותה האוכלוסייה אינה תולדה של כוח עליון, אלא תוצאה ישירה של מודל עסקי-פוליטי שקידש את הסכסוך על פני פיתוח אזרחי. כל סבב אלימות תפקד כרצף של מחיקות ערך אגרסיביות, שהותירו את הציבור ללא נכסים, ללא רשת ביטחון וללא אופק תעסוקתי. על רקע זה, צומח לאחרונה שיח מסוג חדש, כזה המבקש לעקוף את מנגנוני הרגולציה המפלגתיים המיושנים. רעיונות יוצאי דופן, כמו ההצעה לייצר ערוץ ייצוג ישיר לאינטרסים האזרחיים של תושבי הרצועה מול מוסדות השלטון בישראל, מתחילים לחלחל לשיח הציבורי. מטרתם של רעיונות אלו אינה בהכרח להחליף פוליטיקה אחת באחרת, אלא לבצע הנפקת זכויות מחודשת לזהות האזרחית, תוך הפרדתה המוחלטת מהשיוך הארגוני. התגובות להצעות אלו בשטח מעידות על צימאון אדיר לחלופות פרגמטיות. הציבור מפגין נכונות גוברת לאמץ מודלים לא שגרתיים, ובלבד שאלו יתמקדו בשורת הרווח הקיומית – החזרת החיים למסלולם התקין – במקום לשעתק את מאבקי הכוח הישנים שלא הניבו דבר מלבד חורבן.
משני צידי הגבול, המחיר ששולם על ידי האוכלוסיות האזרחיות הוא קטסטרופלי ובלתי הפיך. יישובי העוטף ספגו מהלומה אנושה באוקטובר האחרון, שריסקה קהילות, משפחות ותחושת ביטחון בסיסית, בעוד שהצד השני של המתרס שקע לתוך הרס טוטאלי ואובדן תשתיות מוחלט. למרות שהנסיבות והאחריות שונות בתכלית, השורה התחתונה מציגה מציאות זהה של אזרחים הנושאים בנטל הכבד ביותר של כישלון המערכות. ההבנה כי כוח צבאי לבדו או הסכמים פוליטיים יבשים אינם מסוגלים לייצר יציבות ארוכת טווח, מובילה לחיפוש אחר מנגנוני גידור חדשים. השאלה המרחפת כעת מעל האזור כולו היא האם הקהילות שחוו את קריסת המערכות המוחלטת ביותר יכולות להפוך לנקודת ההתחלה של תהליך השיקום. בניית קווי תקשורת אזרחיים, יוזמות כלכליות נקודתיות ושיתופי פעולה בתחומי הרפואה והחינוך עשויים להוות את התשתית שעליה יוקם המודל העתידי, כזה שבונה את יסודותיו מלמטה למעלה ולא באמצעות תכתיבים של הנהגות מנותקות.
הזיכרון ההיסטורי של יחסי גומלין כלכליים ואזרחיים בין הרצועה לישראל נוטה לעיתים לסבול מהטיית אישור נוסטלגית. תקופות העבר שבהן עשרות אלפי פועלים חצו את הגבול מדי בוקר וסחר יומי התנהל בשווקים, היו רצופות באי-שוויוניות מובנית וחיכוך מתמיד. עם זאת, התעלמות מוחלטת מהפוטנציאל הגלום באינטראקציה אזרחית היא שגיאה אנליטית חמורה. המטרה אינה לשחזר מודל ישן שפג תוקפו, אלא לבחון האם ניתן להנדס מחדש את מערכת היחסים על בסיס פרמטרים עדכניים וטובים יותר. השוק דורש כעת פרדיגמה חדשה לחלוטין. מערכת הבחירות העתידית, אם וכאשר תתקיים, עלולה לייצר רשימות חדשות ופנים רעננות, אך כל עוד היא תתנהל בתוך אותה מסגרת הפעלה מיושנת, היא תישאר בגדר קוסמטיקה בלבד. המבחן האמיתי אינו טמון במספר המושבים שישיג פלג כזה או אחר, אלא בשאלה האם האוכלוסייה תצליח לשדרג את מעמדה מלקוח שבוי לשחקן אקטיבי המעצב את עתידו הכלכלי והחברתי. הניסויים הקודמים במודלים של פילוג פוליטי, הפעלת כוח צבאי ועימותים מתמשכים הסתיימו כולם בהפסדי עתק למאזן הלאומי.
כל פרויקט עתידי שיתעלם מזכויות היסוד של הפרט לביטחון, לחינוך ולפרנסה, יידון מראש לכישלון חרוץ, מפתה ככל שיהיה המצע הפוליטי שלו. המערכה הנוכחית צריכה להיות מוכרעת בזירת הרעיונות ולא רק בקלפיות המסורתיות. שתי חברות שחוקות, שספגו פגיעות אנושות בהונן הפיזי והמורלי, ניצבות כעת בפני צומת קבלת החלטות קריטי. עבור הישראלים בעוטף, הדרישה המרכזית היא הבטחת מנגנוני ביטחון הרמטיים שימנעו הישנות של קריסת המערכות. עבור התושב מעבר לגדר, הדרישה היא פשוטה לא פחות – היכולת לנהל שגרת חיים סבירה. נקודת המפגש בין שתי הדרישות הללו מחייבת יצירת נציגות אזרחית אותנטית, כזו שתדבר בשם האינטרסים של אלו ששילמו את המחיר, ולא בשם ארגונים הרואים בהם כלי משחק בדו"חות הרווח וההפסד הגיאופוליטיים. הפיכתם של נפגעי העימות לנתונים סטטיסטיים יבשים בדו"חות הומניטריים או ביטחוניים מהווה החמצה היסטורית של פוטנציאל השיקום.
הנכס הגיאוגרפי והאנושי של הרצועה אינו רשום בטאבו על שמו של אף ארגון, פלג או מנהיג ספציפי. הבעלות הבלעדית שייכת לתושבים עצמם, והם אלו שצריכים להחזיק בזכות הווטו על זהות המייצגים אותם ועל אופי ההתקשרויות החיצוניות שלהם. כל תוכנית עבודה עתידית חייבת להתחיל בשאלה הקשה ביותר – אילו צעדים אופרטיביים יינקטו כדי להבטיח מעבר ממצב של הישרדות דחוקה במחנות ארעיים לשגרה יציבה ומשגשגת. מודל השליטה הישן ברצועה פשט את הרגל לחלוטין והותיר אחריו חברה מרוקנת מנכסיה הבסיסיים ביותר. שיקום אמיתי ידרוש פירוק של המונופול הפוליטי הקיים ובניית ערוצי תקשורת אזרחיים ישירים שיעקפו את המנגנונים הישנים. בסופו של יום, ציבור שאיבד את כל הונו דורש פתרונות מחיה מעשיים ולא הבטחות בחירות ריקות מתוכן.
