השוק המקומי מתמחר באופן תדיר את פרמיית הסיכון הגיאופוליטית, כאשר שאלת היום שאחרי בעזה מרחפת מעל כל החלטת השקעה לטווח ארוך. על רקע זה, המודל הריכוזי המוצע בדמות הוועדה הלאומית לניהול עזה (NCAG), שגובשה תחת חסות מועצת השלום בהובלת נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, נתקל בביקורת נוקבת מצד דרגי המקצוע. ד"ר מרדכי קידר, מזרחן וחוקר בכיר של החברה האסלאמית, מנתח את המתווה דרך פריזמה של היתכנות מבנית וקובע כי מדובר בכישלון ידוע מראש. הניסיון לכפות שלטון מרכזי על חברה המורכבת מפסיפס שבטי, משול לניסיון לבנות גורד שחקים על קרקע בוצית ללא יסודות תואמים. הפערים התרבותיים העמוקים בין אזורים וערים שונות הופכים כל מנגנון שלטוני כללי לבלתי ישים בעליל, קל וחומר כאשר ארגון חמאס עדיין אוחז בנשקו. מבחינת קידר, כל ועדה מנהלת היא נטולת ערך לחלוטין כל עוד המשוואה הצבאית לא שונתה מהיסוד.

החלופה האנליטית שמוצגת נשענת על מודל היסטורי וכלכלי מוכח ברחבי המזרח התיכון. שש מעצמות כלכליות אזוריות – כווית, קטאר, אבו דאבי, דובאי, סעודיה ועומאן – מבוססות כולן על ארכיטקטורה שלטונית של חמולות. המערכת הזו הוכיחה את עצמה כמנוע של שגשוג, בניגוד מוחלט לכאוס המאפיין ניסיונות דמוקרטיזציה מערביים באזור. "רק החמולות יכולות לנהל את עזה. אבל בשביל זה, חייבים להיפטר מחמאס קודם", הבהיר קידר לאחר כנס פולס אוף ישראל בירושלים. הוא מגדיר את תוכנית השלום של טראמפ לעזה כהזיה מוחלטת, ומציין כי "לטראמפ יש חלומות רבים שרחוקים ככל האפשר מהמציאות של המזרח התיכון". הרעיון של רצועה ריקה מתושבים, למשל, מוגדר על ידו כתרחיש שלעולם לא יקרום עור וגידים. המציאות בשטח סבוכה בהרבה, כפי שמשתקף מהתיעוד של עקורים פלסטינים הצופים במשחק שמינית גמר מונדיאל 2026 בין מצרים לארגנטינה ב-7 ביולי 2026, מוקפים בהריסות העיר עזה. הדינמיקה של פירוק והרכבה מחדש דורשת הבנה עמוקה של כוחות השוק המקומיים, קרי, המשפחות השולטות. תוכנית האמירויות הפלסטיניות שקידר מקדם עשרות שנים מציעה להעביר את מושכות הניהול לרשויות מקומיות, מודל שעשוי להפחית דרמטית את החיכוך הפנימי ולייצר כיסי יציבות. עם זאת, ההרס המאסיבי ופיזור האוכלוסייה בעקבות מלחמת ישראל-חמאס מציבים סימן שאלה על אופן היישום המיידי של השלבים הבאים. משקיעים עוקבים בדריכות אחר הקולות הללו, שכן יציבות שלטונית היא התנאי הבסיסי לשיקום תשתיות, זרימת הון זר והורדת מפלס החרדה בזירה הפיננסית המקומית.

העתקת המבט מהרצועה המרוסקת אל המרקם הכלכלי של יהודה ושומרון חושפת תזוזה טקטית מרתקת בקרב ההנהגה המקומית. המודל הריכוזי, שנתפס בעבר כברירת מחדל, מתחיל לאבד מגובהו לטובת חשיבה פרגמטית, במיוחד במוקדי מסחר מסורתיים כמו העיר חברון. מנהיגים מקומיים מתחילים להפנים את מאזן הסיכויים והסיכונים, ומבינים כי הקמת מדינה פלסטינית מאוחדת עלולה להוביל לקריסה מערכתית מהירה ולעליית שלטון רדיקלי. הנתונים ההיסטוריים צרובים היטב בזיכרון הקולקטיבי: בדיוק שני עשורים חלפו מאז ניצחון חמאס בבחירות למועצה המחוקקת בינואר 2006, ו-19 שנים עברו מאז ההשתלטות האלימה על עזה ביוני 2007. ההבנה שכל מנגנון מרכזי יישאב בהכרח לוואקום קיצוני, בין אם דרך קלפיות ובין אם דרך הפיכה צבאית, דוחפת את מקבלי ההחלטות המקומיים לחפש מנגנוני גידור חלופיים.

בנקודה זו, תוכנית האמירויות הפלסטיניות מציעה פלטפורמה חדשה לחלוטין של ניהול סיכונים אזורי. על פי המתווה, השליטה בערים המרכזיות תעבור לידי הנהגות חמולתיות אוטונומיות, בעוד שהמרחבים הכפריים יסופחו באופן קבוע לישראל. מהלך כזה מחסל הלכה למעשה את רעיון המדינה הפלסטינית במתכונתו הישנה, אך במקביל מספק עצמאות ניהולית וכלכלית לרוב המכריע של התושבים הערבים באזור. קידר מעריך כי יישום המודל אינו תרחיש רחוק, וכי חברון, בזכות המבנה החברתי והכלכלי ההדוק שלה, עשויה לשמש כפיילוט הראשון למערכת זו. עבור גופים מוסדיים ואנליסטים הבוחנים את היציבות ארוכת הטווח, מעבר למבנה של אמירויות מקומיות עשוי לייצר סביבה עסקית צפויה יותר, נטולת זעזועים לאומיים רחבים, המאפשרת צמיחה אורגנית מלמטה למעלה. הניתוח הגיאופוליטי מצביע על כך שמודלים מערביים ריכוזיים נכשלים פעם אחר פעם במזרח התיכון, בעוד שמערכות ניהול מבוססות שבטיות מוכיחות שרידות כלכלית וחברתית לאורך זמן. יישום מתווה האמירויות המקומיות, תוך פירוק מוקדי הכוח הרדיקליים, מסתמן כחלופה המעשית למניעת קריסה שלטונית נוספת. בסופו של דבר, המעבר לניהול מבוזר עשוי לשרטט מחדש את מפת הסיכונים האזורית ולייצר עוגנים של יציבות שיקרינו על הכלכלה המקומית כולה.