הלוחות הטקטוניים של המזרח התיכון נעים מחדש בשעות האחרונות, והפעם הרחק מעיני המצלמות, בחדרים סגורים היטב. בזמן שהקשב הציבורי והפיננסי הופנה לעבר ההסלמה הגלויה מול טהראן, התרחש מהלך אסטרטגי עמוק שעשוי לעצב מחדש את מפת הסיכונים וההזדמנויות של הכלכלה האזורית. בסוף חודש מרץ, בעיצומו של מבצע "שאגת הארי", ביצע ראש הממשלה בנימין נתניהו נסיעה חשאית אל מעבר לקווים שעד לא מזמן נחשבו עוינים, ונחת באבו דאבי לסדרת פגישות עם נשיא איחוד האמירויות, מוחמד בן זאיד.
לשכת ראש הממשלה בחרה להוציא את הדברים לאור בהודעה רשמית שתיארה את הביקור כפריצת דרך היסטורית במערכת היחסים בין המדינות, זאת בעקבות חשיפה בלעדית של רשת CBS האמריקאית אשר שרטטה את קווי המתאר של הפסגה החשאית בעיר אל-עין. אלא שהתגובה מהצד השני של המפרץ המחישה בשעות האחרונות את הרגישות העצומה שבה מתנהלים הדברים. משרד החוץ האמירויותי פרסם הכחשה גורפת לעצם קיום הנסיעה או לקבלת משלחת צבאית ישראלית. הפער הדרמטי בין ההצהרות אינו בהכרח מעיד על נתק, אלא משקף את הצורך של מדינות המפרץ לתמרן בין בריתות ביטחוניות חיוניות לבין דעת קהל מקומית ואינטרסים מול טהראן, תוך שמירה על עמימות המאפשרת להן להמשיך בעסקים כרגיל ללא זעזועים פוליטיים מיותרים.
עבור המשקיעים והשחקנים הכלכליים באזור, המסך שעולה מעל המפגשים הללו מאותת על מעבר משלב של הסכמי סחר ופרויקטים תשתיתיים לשלב של שילוב זרועות ביטחוני קשיח. הכלכלה הישראלית, הנשענת במידה רבה על תעשיות ביטחוניות וטכנולוגיות עילית, מוצאת עצמה בעמדת זינוק ייחודית כאשר מדינות המפרץ בוחנות מחדש את תפיסת הביטחון הלאומי שלהן לאור איום הטילים הגובר. פוטנציאל הייצור והייצוא של מערכות הגנה מתקדמות לשווקים חדשים ועשירים קורץ לחברות הביטחוניות המקומיות, שעשויות לתרגם את המהלכים הדיפלומטיים לחוזים ארוכי טווח. הדיפלומטיה לא נעצרה בדרג המדיני אלא תורגמה לצעדים אופרטיביים חסרי תקדים על הקרקע, כאשר דיווחים בינלאומיים חושפים כי ישראל אף סיפקה לאמירויות סוללות של מערכת כיפת ברזל ומערכות לייזר מתקדמות כדי להתמודד עם מתקפות המל"טים והטילים באזור.
