בדורות האחרונים אנו עדים לקיצוץ משמעותי במספר המלכים.
כמובן, עדיין יש לנו את מלכת אנגליה. יש לה כתר, כס מלכות, ארמון, שומרי ראש, משרתות ועובדים. תיאורטית, היא אפילו יכולה לפטר את הפרלמנט שלה ולגזור גזירות. אך כולנו יודעים שהיא לעולם לא תעשה זאת. אז כל הפאר והטקס יש להם איזה צליל מלאכותי. הכתר על ראשה נראה יותר כמו תחפושת של חג פורים.
אז מה אנו מחפשים? רודן אמיתי? יש עדיין כמה כאלה אך חלקם כבר הורחקו מאיתנו לצמיתות, כמו סדאם חוסיין, שעד לא מזמן עוד שלח אנשים לגרדום בנביחת קולו, כמו בימים עברו (וכיום נשלח לגרדום בעצמו). בכל זאת, בקושי ניתן לקרוא לברנשים הללו מלכים. הם זורעים פחד, לא יראת כבוד; יש להם כוח אך אין להם הוד. כתר על ראשם ייראה מגוחך (סדאם ידע זאת ולכן לא חבש כזה).
למלכים שאנו זוכרים מספרי הילדים היה הוד. הם אמנם עוררו פחד, אך גם אהבה. הנתינים שלהם רעדו בפניהם, אך הם רצו לרעוד בפניהם. היה הרבה פאר וטקס, אבל הפאר והטקס אמרו משהו, ייצגו משהו אמיתי. הכתר לראשם היה נראה במקום.

מהות חג ראש השנה, אומרים לנו חכמינו זכרונם לברכה, היא שזה הוא היום בו אנו ממליכים את הקדוש ברוך הוא למלך על העולם.
אם אתה לא דתי, צירוף המילים "הקדוש ברוך הוא" הוא לא צירוף שגרתי עבורך. אם נוסיף לזה גם את "מלך העולם", אז אדם מודרני כבר יתחיל להתפתל. כאשר אנו הולכים לבית הכנסת בראש השנה, רובנו לא נחשוב על-כך שאנו משתתפים בהמלכתו של בורא העולם.
אולם הבה נשקול לרגע, מהו הדבר שחסר לנו בחיים. מדוע אנו עדיין מתגעגעים לאותם מלכים מעולם הילדות שלנו?
מה שחסר לנו בחיים הוא יראת כבוד. בלחיצת עכבר אנו יכולים לקנות ארוחה או בית, למצוא עבודה או בן/בת זוג לחיים. מה שיותר קשה למצוא הוא מקור של סמכות בחיינו.
יש כמובן הרבה אנשים סביבנו שהיו מוכנים להגיד לנו מה לעשות, כולל רבים מהם, שגם אם לא תינתן להם הזדמנות, הם ינסו להכריח אותנו לעשות מה שהם אומרים לנו לעשות. אך זו לא יותר סמכות מאשר "מלכותו" של סדאם.
ואנו יכולים כמובן למנות את הפסיכולוג האהוב עלינו, חכם הודי, או מומחה אופנה כסמכות בחיינו. אך בסוף היום זוהי רק צורה אחרת של עצות שניתן לאמץ אותן או לא. זוהי לא הסמכות לה אנו זקוקים ואליה אנו משתוקקים. זה נאה ונחמד ומרשים, אם בסופו של דבר, אנו נשארים עם אותה ריקנות בפנים.
הסמכות היא מוחלטת. היא פוקדת, לא מייעצת, ובאותו זמן גם לא כופה את עצמה, משום שהיא בהרמוניה מלאה עם תמצית רצוננו. זה משהו שאליו אנו מכפיפים את עצמנו בשלמות ובאופן [BstockB="351015"] חד [/BstockB] משמעי, שאליו אנו רוצים להכפיף את עצמנו בשלמות ובאופן [BstockB="351015"] חד [/BstockB] משמעי, משום שאנו מכירים בו כקול של העצמי העמוק ביותר שלנו.
בראש השנה אנו מקדישים יומיים כדי לחפש את הקול הסמכותי אליו אנו עורגים כל כך, את מלך העולם אותו אנו מחפשים מאז ילדותנו. אבל אל תחפשו אותו בבית הכנסת, בסידור התפילה או בנאום של הרב. חפשו אותו בתוך האני העמוק ביותר שלכם: בדברים שאף אחד לא צריך לומר לנו כי אנו כבר יודעים אותם באופן מוחלט; בהתחייבויות שעימן אנו משלימים ברצון, משום שאנו מכירים בהם שהם ביטוי ולא אכיפה של רצוננו האמיתי.
במחשבה שניה, לכו לבית הכנסת, בו תהיו בחברתם של הרבה אחרים המחפשים אף הם את גרעין [BstockB="382010"] האמת [/BstockB] ואת מקור היראה. קִראו את פסוקי התפילה המסכמים ששת אלפים שנה שבהם האנושות מחפשת מלך.
כאשר נשמעת תקיעת השופר, עצמו את עיניכם. דמיינו את עצמכם במרכזו של המון חוגג שהתאספו לחגוג את המלכת המלך. האזינו לנשיפות החצוצרה המבטאים גם את הפחד וגם את השמחה של עם הנכנע לסמכות המגלמת את שאיפותיו העמוקות והכמוסות ביותר.

נלקח מאתר http://www.he.chabad.org/library/article_cdo/aid/564793

בהזדמנות זו מאחל לכל החברים באתר, שנה פוריה , שנה של עשיה מבורכת.
בריאות ונחת מעצמכם ומהסובבים אתכם.
אבי