ההחלטה האחרונה של המדינה להוזיל את מחירי הבנזין העניקה לאזרחים רבים אוויר לנשימה והתקבלה בברכה בקרב ציבור הנהגים, אך מתחת לפני השטח מתחולל מאבק כלכלי משמעותי לא פחות שנותר פעמים רבות מחוץ לאור הזרקורים של התקשורת הכלכלית. בעוד שבעלי הרכבים הפרטיים נהנים מהקלה בנטל המס בתקופה לחוצה זו, מגזר שלם וקריטי לכלכלה הישראלית מוצא את עצמו מתמודד לבד עם נסיקה חדה ובלתי פוסקת בעלויות האנרגיה. התאחדות התעשיינים החליטה לשים סוף לשתיקה סביב נושא זה והציבה דרישה ברורה, דחופה וחד-משמעית בפני שר האוצר בצלאל סמוטריץ': להפחית את מס הבלו גם על הסולר, באופן פרופורציונלי וזהה להטבה שניתנה לרוכשי הבנזין.
הטענה המרכזית של התעשיינים נשענת על היגיון של שוויון כלכלי בסיסי והקצאת משאבים הוגנת ברמת המקרו-כלכלה. השאלה המהדהדת במסדרונות המגזר העסקי היא מדוע הסולר נחות מהבנזין בעיני קובעי המדיניות בירושלים. הגישה גורסת כי אם המדינה מצאה את המקורות התקציביים כדי להפחית את מס הבלו על בנזין בשקל שלם לליטר, אין שום סיבה עניינית או מוצדקת להשאיר את התעשייה והעסקים להתמודד לבדם עם מחירי האנרגיה המאמירים. עבור המגזר העסקי והיצרני, סולר אינו מותרות, אינו מוצר צריכה שולי ואינו בחירה של סגנון חיים; הוא אחת מתשומות הייצור המרכזיות והכבדות ביותר בתקציב ההוצאות השוטף של כמעט כל עסק יצרני או לוגיסטי.
כדי להבין את עומק התסכול בתעשייה המקומית, יש לבחון את תפקידו המבני והקריטי של הסולר בכלכלה המודרנית. סולר הוא למעשה הדלק שמניע את כל שרשראות האספקה של המשק. הוא מתדלק את המשאיות שמובילות סחורות, תוצרת חקלאית ומזון מהשדות אל רשתות השיווק, הוא מפעיל את הציוד המכני ההנדסי הכבד באתרי הבנייה ותשתיות הלאום, והוא מזרים כוח אל המערכות התפעוליות והגנרטורים במפעלים השונים. התחושה הרווחת בקרב אנשי העסקים היא שקיימת חוסר הוגנות בולטת, ואף סכנה תחרותית, בכך שהמדינה בוחרת להקל את החיים דווקא על ציבור הנהגים הפרטיים, אך באותה נשימה מפנה עורף למפעלים ולעסקים שספגו מכה קשה הרבה יותר בעקבות התייקרות הדלקים ברמה הגלובלית. בסופו של תהליך, פגיעה בעסקים מתורגמת באופן ישיר ובלתי נמנע להתייקרות סל הצריכה של כל אזרח במדינה, שכן העלויות מתגלגלות אל מחיר המוצר המוגמר שעל המדף.
הנתונים הסטטיסטיים של התקופה האחרונה מציגים תמונה כלכלית מדאיגה של שוק שנמצא תחת לחץ אינפלציוני חסר תקדים. מבחינת המספרים היבשים, מתחילת שנת 2026 ועד חודש אוקטובר של אותה שנה, מחירו של בנזין 95 אוקטן זינק בשיעור ניכר של 101%, ועלה ממחיר בסיס של 1.54 שקלים ל-3.09 שקלים לליטר, וזאת כאמור עוד לפני שקלול מס הבלו והמע"מ שמושתים עליו. עם זאת, כאשר בוחנים את מצבו של הסולר באותה מסגרת זמן, התמונה המתקבלת עגומה ואלימה אף יותר כלפי השוק. באותה תקופה בדיוק, מחירו של הסולר טס למעלה בשיעור חד של 125%, כשהוא מזנק מ-1.71 ל-3.85 שקלים לליטר. המשמעות הישירה של נתונים אלו היא שמנוע הצמיחה של המשק הישראלי, התעשייה היצרנית והשינוע, ספג זעזוע תזרימי עמוק משמעותית מאשר תחום התחבורה הפרטית שעליו המדינה בחרה להגן.
פער המחירים ההולך ומתרחב בין שני סוגי הדלקים בשער בית הזיקוק ממחיש היטב את המצוקה היומיומית שאיתה מתמודדים מנהלי הרכש. בתחילת השנה, בחודש ינואר, ההבדל במחיר לליטר סולר לעומת ליטר בנזין עמד על 18 אגורות בלבד, פער שניתן היה להכיל בתכנון התקציבי השנתי של חברות. אולם, עד חודש אוקטובר, הפער הזה תפח לממדים היסטוריים והגיע ל-77 אגורות לליטר לטובת הבנזין. מדובר בזינוק מדהים של פי 4.3 בפער המחירים בתוך עשרה חודשים בלבד. עלייה אקספוננציאלית שכזו בעלויות התפעול והשינוע הבסיסיות מייצרת עומס כלכלי כבד מנשוא על חברות מסחריות, שוחקת עד דק את שולי הרווחיות שלהן ומאיימת באופן ממשי על היציבות התעסוקתית והיכולת שלהן להתחרות בשווקים.
על רגע מציאות מאתגרת זו, התאחדות התעשיינים הניחה על שולחן משרד האוצר דרישה קונקרטית, מחושבת ומגובה במספרים: הפחתה מידית של 84.7 אגורות במס הבלו המוטל על כל ליטר סולר. המספר הזה, שנשמע אולי אקראי לאוזן הבלתי מקצועית, מבוסס על חישוב מדויק. כאשר מוסיפים להפחתה זו את רכיב המע"מ הנגזר ממנה, מגיעים לסכום עגול של שקל אחד בדיוק – זהה לחלוטין לגובה ההנחה שכבר הוענקה לצרכני הבנזין בתחנות הדלק. מבחינתם של התעשיינים, סדר העדיפויות הלאומי דורש חישוב מסלול מחדש. עמדתם גורסת כי אם אכן קיימים בקופת המדינה עודפי גבייה או משאבים פנויים המאפשרים הפחתת מסים נוספת, ההיגיון הכלכלי הבריא מחייב להפנות אותם קודם כל ולפני הכל להוזלת הסולר כדי לבלום את עליות המחירים מהשורש, ורק לאחר מכן לשקול סבסוד נוסף של הבנזין שכבר זכה להקלה.
מנגד, במשרד האוצר מתבוננים על הדרישה הזו דרך עדשה שמרנית ושונה לחלוטין, ואינם ממהרים בלשון המעטה לאמץ את יוזמת התעשיינים. פקידי האוצר מנתחים את ההשלכות המקרו-כלכליות של הצעד ומצביעים על מחיר כבד, ואולי אף כבד מדי, לקופת הציבור המדולדלת. על פי תחשיבי האוצר, הפחתה של שקל במס הבלו על הסולר משמעותה גירעון אקטיבי ומיידי של כ-200 מיליון שקלים בכל חודש בהכנסות המדינה ממיסים ישירים. בתקופה המאופיינת באתגרים תקציביים מורכבים וחוסר ודאות כלכלית ניכר, ויתור על מקור הכנסה יציב, ודאי ומשמעותי כל כך דורש הצדקה כלכלית פנומנלית, שמשרד האוצר מתקשה למצוא במקרה הספציפי המונח לפניו.
ההתנגדות הנחרצת של משרד האוצר אינה נובעת רק מדאגה טכנית לקופת המדינה ולשמירה על מסגרת הגירעון, אלא גם מתפיסת עולם כלכלית-אקדמית הנוגעת לאופן שבו הטבות מס מסוג זה מתגלגלות הלכה למעשה בתוך המשק. בדרגים המקצועיים באוצר מביעים ספקנות עמוקה באשר למידת ההשפעה האמיתית שתהיה להוזלת הסולר על הכיס של האזרח הקטן בקצה השרשרת. החשש המרכזי והמבוסס הוא שהפחתת המס לא תגיע במלואה, ואולי אף לא בחלקה המכריע, אל הצרכן הסופי שעומד מול המדף בסופרמרקט.
הניסיון ההיסטורי והמודלים הכלכליים מלמדים כי במקרים רבים, הטבות מס דרמטיות מסוג זה נספגות כמעט במלואן לאורך שרשרת האספקה המסועפת, ופשוט מתחלקות כרווח נקי בין ענקיות הדלק, יצרני החשמל והמפעלים הגדולים. התוצאה הסבירה, בעיני האוצר, היא שיפור משמעותי בדו"חות הרווח וההפסד של תאגידים ורשתות שיווק, מבלי שיוקר המחיה של האזרח הפשוט ירד אפילו בשבריר של אגורה. משום כך, באוצר רואים במהלך זה סבסוד ממשלתי לא יעיל שמפזר כסף ציבורי מבלי להבטיח שהוא אכן יפתור את הבעיה שאותה הוא מתיימר למגר, ובוחרים להתבצר בעמדתם לשמור על גובה המס הנוכחי במגזר העסקי.
המפגש הטעון בין דרישות המגזר העסקי לשמר את כושר התחרות החיוני שלו אל מול עמדת השומרים על הקופה הציבורית, מייצר מתיחות שמעצבת את פני הכלכלה הישראלית בימים אלו. שתי הגישות מציגות טיעונים כבדי משקל וראויים להתייחסות רצינית, ופתרון המשבר ידרוש ככל הנראה מציאת שביל זהב שימנע את קריסת התעשייה מחד, וישמור על אחריות תקציבית מאידך. שאלת חלוקת הנטל ממשיכה לעמוד במוקד השיח הכלכלי, וההחלטות שיתקבלו בקרוב ישפיעו בצורה דרמטית על הכיס של כולנו בחודשים הקרובים.
