נתונים חדשים של הבנק המרכזי האירופי מאשרים כי עד סוף שנת 2025, הזהב עקף באופן רשמי את איגרות החוב של ממשלת ארצות הברית והפך לנכס הרזרבה המוביל בעולם. על פי הדו"ח, המגבה את הנתונים של מועצת הזהב העולמית מינואר, הזהב מהווה כעת 27% מנכסי הרזרבה של הבנקים המרכזיים. מדובר בזינוק של 7% בהשוואה לשנה שקדמה לה. במקביל, הנתח של איגרות החוב האמריקאיות ברזרבות רשם ירידה מ-25% ל-22%. נכסים הנקובים באירו, לעומת זאת, שמרו על יציבות והם מהווים 15% מהרזרבות הכלליות. למרות הירידה בהחזקות החוב של ממשלת ארה"ב, חשוב לציין כי הדולר עדיין שומר על מעמדו כנכס הרזרבה העיקרי הכללי, כאשר נכסים הנקובים בדולר מהווים 42% מהרזרבות העולמיות, אך נתח זה הולך ומתכווץ בהדרגה.
התכווצות זו אינה מקרית והיא מצביעה על תהליך רחב ועמוק של דה-דולריזציה. העיתון פייננשל טיימס מדגיש כי שינוי זה בהרכב נכסי הרזרבה – אותן החזקות נזילות שהבנקים המרכזיים נעזרים בהן כדי לתמוך במטבעות המקומיים, לעמוד בהתחייבויות בינלאומיות ולספק נזילות בזמנים של סערה פיננסית – משקף מאמץ מכוון של מדינות רבות לחפש חלופות למטבע האמריקאי. מגמה זו תפסה תאוצה משמעותית החל משנת 2022, לאחר שארצות הברית ובעלות בריתה המערביות הטילו סנקציות כלכליות כבדות על רוסיה וניתקו אותה ממערכת התשלומים העולמית SWIFT בעקבות הפלישה לאוקראינה. השימוש בדולר כנשק כלכלי גרם למדינות שונות להפוך לזהירות יותר בכל הנוגע להחזקת נכסים הנקובים בו. נשיאת הבנק המרכזי האירופי, כריסטין לגארד, התייחסה לנושא והסבירה כי המתיחות הגיאופוליטית בעולם ממשיכה לייצר ביקוש חזק לזהב מצד הבנקים המרכזיים.
אמנם קצב הרכישות מצד הבנקים המרכזיים התמתן במהלך 2025, אך הוא עדיין גבוה משמעותית מהממוצע של השנים האחרונות. סך הקניות נטו בשנה החולפת עמד על 863.3 טונות של זהב. זוהי אמנם ירידה של 21% בהשוואה לשנה הקודמת והרמה הנמוכה ביותר מאז 2021, אך המספרים האלו עדיין רחוקים מאוד כלפי מעלה מהממוצע השנתי שנרשם בין השנים 2010 ל-2021, שעמד על 473 טונות בלבד. כדי לקבל פרספקטיבה, השנה החולפת רשמה את ההתרחבות הרביעית בגודלה אי פעם של עתודות הזהב בבנקים המרכזיים. שנת השיא ההיסטורית נותרה 2022, עם רכישות של 1,136 טונות, הנתון הגבוה ביותר שנרשם מאז 1950, ואף מאז ביטול ההמרה של הדולר לזהב בשנת 1971. כיום, הבנקים המרכזיים בעולם מחזיקים יחדיו בכ-36,000 טונות של זהב, כמות שקרובה מאוד לשיא של 38,000 טונות שנרשם בתקופת הסכם ברטון-וודס, אז הדולר היה מגובה ישירות בזהב.
לצד השימוש במטבע כנשק מדיני, הדה-דולריזציה מונעת מגורמים נוספים, ובראשם המצב הפיננסי של ארצות הברית עצמה. מדינות רבות מתחילות לחשוש מהמציאות הפיסקלית האמריקאית, במיוחד כאשר החוב הלאומי זינק ליותר מ-39 טריליון דולר וחצה את קו ה-100% מהתוצר המקומי הגולמי של ארה"ב. בסופו של דבר, בשפה פשוטה, המשקיעים מפסיקים באיזשהו שלב להלוות כספים לגוף שמוציא הרבה מעבר ליכולותיו. כדי שהמגמה הזו תהפוך לבעיה אמתית עבור ארצות הברית, הדולר כלל לא צריך לאבד לחלוטין את הסטטוס שלו כמטבע רזרבה עולמי. מודל הפעולה של הממשל האמריקאי העצום בנוי על כך שיש ביקוש גלובלי מתמיד לדולרים. הסיבה המרכזית שארצות הברית מסוגלת ללוות, לבזבז ולשמור על גירעונות תקציביים כה אדירים היא מעמדו המיוחד של המטבע שלה. המעמד הזה יוצר בעולם ביקוש טבעי שסופג את הדפסת הכספים של הפדרל ריזרב, ומשאיר את הדולר חזק למרות מדיניות שמעודדת אינפלציה. במידה והכלכלה העולמית תזדקק לפחות דולרים מבעבר, עודפי המטבע יתחילו לעשות את דרכם חזרה אל תוך ארצות הברית ויציפו את השוק. הצפה כזו תזניק את הלחצים האינפלציוניים מבית, תוביל לשחיקה נוספת בערך המטבע האמריקאי, ובתרחיש הגרוע ביותר אף עלולה להוביל לקריסתו המלאה של הדולר ולהיפר-אינפלציה.
