מדי יום אנחנו מפקידים את הבריאות שלנו, את הכסף שלנו, את החינוך של ילדינו ואת העתיד שלנו בידיים של אנשי מקצוע שונים. אנחנו מתייעצים איתם, נשמעים להוראותיהם ומושפעים מההחלטות שלהם, אבל השאלה המעניינת באמת היא עד כמה אנחנו באמת סומכים עליהם. סוגיית האמון הציבורי הפכה לאחד הנושאים הבוערים ביותר בחברה המודרנית, והיא משקפת בצורה עמוקה את הלך הרוח החברתי, הפוליטי והכלכלי. מחקר מקיף של מכון איפסוס לשנת 2026, אשר סקר למעלה מעשרים ושלושה אלף מבוגרים ב-31 מדינות שונות ברחבי העולם, מספק הצצה מרתקת אל הפערים העצומים ברמות האמון שאנו רוחשים לבעלי מקצוע שונים. הנתונים מצביעים על חלוקה ברורה וחדה בין קבוצות מקצועיות שזוכות להערכה רבה ולביטחון ציבורי, לבין כאלו שנתקלות בחומה בצורה של ספקנות, חשדנות ואפילו עוינות גלויה.

בראש טבלת האמון הציבורי ניצבים באופן מובהק אנשי רפואה, מדע וחינוך. רופאים מובילים את הרשימה הגלובלית עם ציון אמון נטו מרשים של 43%, כשאחריהם בפער זעיר נמצאים המדענים עם 42%, ומורים עם 37%. הממצא המעניין ביותר לגבי השלישייה הפותחת הזו הוא האוניברסליות של ההערכה כלפיהם. על פי הנתונים, הפופולריות של מקצועות אלו אינה תלויה בתרבות או בגיאוגרפיה, והם מאכלסים את שלושת המקומות הראשונים בלא פחות מ-27 מתוך 31 המדינות שהשתתפו בסקר. נראה כי בעידן של חוסר ודאות, הציבור נוטה להיאחז בדמויות המייצגות ידע מבוסס, מקצועיות מוכחת ודאגה לרווחת הפרט והחברה. הפער בין שלישיית הצמרת לבין המקצוע הבא ברשימה הוא משמעותי ביותר. במקום הרביעי ממוקמים אנשי הכוחות המזוינים עם ציון של 16%, מרחק עצום של 21% מהמורים שנמצאים במקום השלישי.

בהמשך הרשימה ניתן למצוא קבוצת מקצועות שזוכים לאמון מתון או מעורב. מאמני כושר אישיים מצליחים להשיג מאזן חיובי עם 10%, בעוד יזמי הייטק וטכנולוגיה מסתפקים ב-6% בלבד. נתון מפתיע מגיע מכיוונן של מערכות אכיפת החוק והמשפט. שופטים ושוטרים זוכים לציון זהה של 5% כל אחד, מה שמצביע על תמיכה ציבורית שברירית למדי במוסדות אלו. עורכי דין, לעומת זאת, ניצבים בדיוק על קו התפר עם ציון אפס. משמעות הדבר היא שמספר האנשים שנותנים אמון בעורכי דין זהה לחלוטין למספר האנשים שאינם סומכים עליהם, מה שמייצר תמונת מצב מקוטבת לחלוטין לגבי מקצוע זה.

ככל שמעמיקים אל תחתית הרשימה, מתגלה משבר אמון חריף ומועקה ציבורית של ממש, במיוחד כלפי מי שאמורים לנווט את הספינה הציבורית. פוליטיקאים נמצאים בתחתית המוחלטת של הדירוג עם ציון התרסקות של 48%- נטו. כדי להבין את עומק המשבר, כדאי להסתכל על הנתונים הגולמיים מאחורי המספר הזה: רק 13% מהנשאלים ברחבי העולם הצהירו שהם רואים בפוליטיקאים אנשים ראויים לאמון, לעומת רוב מוחץ של 61% שמגדירים אותם כלא אמינים. מיד מעליהם, במקום הלפני אחרון, נמצאים משפיעני הרשת עם ציון של 44%-, נתון שמעלה שאלות נוקבות לגבי ההשפעה האמיתית של כוכבי הרשתות החברתיות על הציבור ביחס לאמינות שהם משדרים. שרי ממשלה ממוקמים במקום השלישי מהסוף עם 37%-, נתון שמשלים תמונה עגומה מאוד עבור המערכת הפוליטית כולה. הספקנות הציבורית אינה נעצרת רק במסדרונות השלטון. גם אנשי פרסום סופגים חוסר אמון ניכר עם 26%-, ועיתונאים ובנקאים חולקים ציון שלילי זהה של 10%-. כדי לסבר את האוזן עד כמה הפערים תהומיים, המרחק בין מידת האמון שזוכה לה רופא לבין זו של פוליטיקאי עומד על לא פחות מ-91%.

אחת התובנות המעניינות ביותר שעולות מן הנתונים היא האבחנה שהציבור עושה בין תפקידים שונים בתוך אותה מערכת ממשלתית או תעשייתית. בעוד ששרי ממשלה צוללים לציון של 37%-, פקידי ממשלה ועובדי ציבור מקבלים ציון מתון הרבה יותר של 9%-. פער זה, העומד על 28%, מלמד כי האזרחים יודעים להפריד בין הדרג המקצועי-מנהלי שאחראי על תפעול המדינה ביומיום, לבין הדרג הפוליטי-הנהגתי שמקבל את ההחלטות. הבחנות דומות קיימות גם בעולם התקשורת. מגישי חדשות בטלוויזיה מצליחים לשמור על ציון שלילי מתון יחסית של 3%-, לעומת עיתונאים באופן כללי שמקבלים 10%-, ורחוקים שנות אור ממשפיעני הרשת שמתרסקים כאמור ל-44%-. פערים אלו מדגישים כי הציבור צורך תקשורת בצורה ביקורתית ומדרג את אמינות המידע בהתאם לפלטפורמה ולתפקיד הספציפי של מעביר המסר.

חשוב להבין את המתודולוגיה שמאחורי המספרים כדי לפרש אותם נכונה. מדד האמון נטו אינו מייצג את אחוז האנשים שסומכים על מקצוע מסוים, אלא את הפער שבין אלו שסומכים לאלו שלא. הוא מחושב על ידי חיסור אחוז הנשאלים שרואים בקבוצה מסוימת כלא אמינה, מתוך אחוז הנשאלים שרואים בה כאמינה. כך, ציון חיובי מעיד על רוב של מאמינים, וציון שלילי מעיד על רוב של חסרי אמון. הציון של 43% לרופאים, למשל, משמעותו שיש להם יתרון של 43% באמון החיובי על פני חוסר האמון, ולא שרק 43% מהציבור סומכים עליהם. המספרים הללו, שנאספו במהלך חודשי הקיץ ומהווים ממוצע שווה-משקל של כלל המדינות שנסקרו, משרטטים מפה ברורה של מערכת היחסים המורכבת בין האזרח הקטן לבין המערכות והמומחים שמקיפים אותו. מפה שבה המדע והרפואה הם איים של יציבות, בעוד הפוליטיקה והרשתות החברתיות טובעות בים של חוסר אמון.