וורן באפט, המוכר ברחבי העולם בכינוי "האורקל מאומהה", נחשב בעיני רבים למשקיע הגדול והמוצלח ביותר בהיסטוריה המודרנית של השווקים הפיננסיים. במשך למעלה מחמישה וחצי עשורים שבהם עמד בראש תאגיד ההשקעות הענק ברקשייר הת'אווי, הוא הצליח להכות את מדד ה-S&P 500 פעם אחר פעם, ולייצר תשואות פנומנליות שהפכו אותו ואת המשקיעים שהלכו איתו כברת דרך לאנשים עשירים מאוד. ההצלחה חסרת התקדים שלו בבחירת מניות בודדות וזיהוי חברות בעלות יתרון תחרותי יציב, גרמה למיליוני משקיעים ברחבי העולם לנסות ולחקות את צעדיו. עם זאת, המציאות המפתיעה היא שבאפט עצמו ממש לא מעוניין שתנסו לעשות את מה שהוא עשה. למעשה, העצה המרכזית שלו למשקיע הממוצע, ובמיוחד למשקיעים צעירים שרק מתחילים את דרכם בעולם הפיננסי, היא לפעול בדרך שונה לחלוטין מזו שהפכה אותו לאגדה. הסיבה לכך פשוטה: רוב מוחלט של המשקיעים אינם מסוגלים לשחזר את התנאים, האמצעים ואורך הרוח שעמדו לרשותו של באפט בניהול האימפריה שלו.
אם כך, מה בדיוק ממליץ המשקיע המפורסם בעולם לאדם הפשוט לעשות עם כספו? התשובה שלו היא אולי הפשוטה והמשעממת ביותר שניתן להעלות על הדעת, אך לטענתו, היא גם האפקטיבית ביותר: לקנות ולהחזיק לנצח קרן סל העוקבת אחר מדד ה-S&P 500. באופן ספציפי, באפט נוהג להמליץ על קרן הסל VOO של חברת ההשקעות הענקית ואנגארד. באפט מעולם לא הסתיר את דעתו בנושא, ואף טרח להעלות אותה על הכתב באופן הברור ביותר במכתב השנתי המפורסם ששלח לבעלי המניות של ברקשייר הת'אווי בשנת 2013. באותו מכתב הוא חשף את ההנחיות שהשאיר בצוואתו עבור מנהלי העיזבון שלו, שאמורים לדאוג להונה של רעייתו לאחר מותו. ההנחיה שלו הייתה פשוטה להפליא: להשקיע 10% מהמזומנים באגרות חוב ממשלתיות לטווח קצר, ואת 90% הנותרים להשקיע בקרן אינדקס בעלת דמי ניהול נמוכים במיוחד העוקבת אחרי מדד המניות המרכזי.
ההמלצה הזו אינה רק תיאורטית, אלא מגובה באמונה יוקדת שהאסטרטגיה הזו תנצח כמעט כל מנהל השקעות מקצועי. באפט הסביר באותו מכתב כי הוא מאמין שהתוצאות ארוכות הטווח של המדיניות הפשוטה הזו יהיו טובות בהרבה מאלו שישיגו רוב המשקיעים, בין אם מדובר בקרנות פנסיה ענקיות, מוסדות פיננסיים או משקיעים פרטיים, אשר משלמים עמלות גבוהות למנהלי השקעות כדי שינסו להכות את השוק עבורם. כדי להוכיח את טענתו באופן המובהק ביותר, יצא באפט בשנת 2007 בהתערבות פומבית מפורסמת על סך מיליון דולר מול קרן הגידור פרוטז'ה פרטנרס. הוא טען שקרן סל פשוטה העוקבת אחרי ה-S&P 500 תניב תשואה גבוהה יותר מסל של קרנות גידור מתוחכמות לאורך עשור שלם. בשנת 2017, באפט הוכרז כמנצח הגדול והמוחלט של ההתערבות, לאחר שהקרן הפסיבית הניבה תשואה שנתית ממוצעת של למעלה מ-7%, בעוד קרנות הגידור, לאחר ניכוי דמי הניהול השערורייתיים שלהן, הניבו קצת יותר מ-2% בלבד.
כדי להבין מדוע באפט לא יישם את העצה הזו בעצמו בתוך ברקשייר הת'אווי, צריך להבין קודם כל מהו התאגיד הזה באמת. בניגוד לאינסטינקט הראשוני של רבים, ברקשייר אינה קרן נאמנות או חברת השקעות רגילה, גם אם היא מחזיקה בתיק מניות עצום. מדובר בראש ובראשונה בחברת ביטוח ענקית, הנהנית מתזרים מזומנים אדיר וקבוע מפרמיות ביטוח. בנוסף, התאגיד מחזיק בבעלות מלאה בעשרות חברות רווחיות המייצרות מזומנים ללא הרף, החל מחברות תעשייה כמו יצרנית הסוללות דורסל ורשת הרכבות BNSF, דרך חברות טקסטיל כמו פרוט אוף דה לום ועד לרשת המזון המהיר דיירי קווין. החברות הללו ייצרו יחד רווח תפעולי של למעלה מארבעים וארבעה מיליארד דולר בשנה החולפת עבור התאגיד, ששוויו חצה את רף הטריליון דולר. תזרים המזומנים האינסופי הזה מעניק לבאפט פריבילגיה שאין לאף משקיע פרטי: היכולת להיות סבלני לחלוטין ולספוג תקופות ארוכות של הפסדים על הנייר בתיק המניות שלו, מבלי להזדקק למכירת נכסים תחת לחץ או צורך בנזילות מיידית.
הבחירה הספציפית של באפט בקרנות של חברת ואנגארד אינה מקרית, ומקפלת בתוכה הוקרה לאחת המהפכות הגדולות בעולם הפיננסי. חברת ואנגארד הוקמה על ידי ג'ון בוגל, שהלך לעולמו בשנת 2019 ונחשב לאבי השקעות האינדקס. בוגל השיק בשנת 1976 את קרן המדד הראשונה בעולם שהייתה פתוחה למשקיעים קמעונאיים, מתוך אמונה עמוקה שהדרך הטובה ביותר לשרת את הציבור היא לאפשר לו לקנות את השוק כולו בעלות אפסית, במקום לשלם הון תועפות למנהלים שלרוב נכשלים במשימתם להכות את הממוצע. באפט עצמו התבטא בעבר ואמר שאם אי פעם יוקם פסיפס או אנדרטה לזכרו של האדם שעשה הכי הרבה עבור המשקיע האמריקאי הממוצע, הרי שזה צריך להיות מוקדש לג'ון בוגל. הקרנות של ואנגארד מייצגות בדיוק את החזון הזה, ומאפשרות חשיפה רחבה לכלכלה האמריקאית בדמי ניהול אפסיים שאינם שוחקים את התשואה המצטברת.
מדד ה-S&P 500 עצמו הוא כלי פלאי בפשטותו וביעילותו עבור מי שמבין את המנגנון שלו. הוא מורכב מחמש מאות החברות הציבוריות הגדולות והחזקות ביותר בארצות הברית, והוא למעשה מנגנון שמתנקה ומתעדכן מעצמו באופן תדיר וללא מגע יד אדם. חברות שכושלות ומאבדות משוויין נושרות מתוך המדד ומפנות את מקומן, בעוד שחברות צומחות ומצליחות נכנסות אליו. המשמעות היא שמשקיע שקונה את המדד, למעשה מחזיק תמיד בחברות המנצחות של הכלכלה האמריקאית, תהיינה אשר תהיינה. מבחינה היסטורית, המדד הזה הוכיח את עצמו כמכונת עושר חסרת תקדים, כשהוא מניב תשואה שנתית ממוצעת של כ-10% לאורך עשרות שנים, לפני קיזוז אינפלציה. כוחה של הריבית דריבית הופך את התשואה הזו לאורך זמן להון עתק, במיוחד עבור משקיעים צעירים שמתחילים להפקיד סכומים קבועים בשנות העשרים לחייהם ונותנים לכסף לעבוד עבורם ברציפות.
מעבר לעניין דמי הניהול והתשואות ההיסטוריות, העצה של באפט מכוונת להגן על המשקיעים מפני האויב הגדול וההרסני ביותר שלהם: הם עצמם. עולם ההשקעות רווי ברגשות עזים של פחד ותאוות בצע, והניסיון לבחור מניות בודדות גורר פעמים רבות משקיעים למלכודות פסיכולוגיות קשות. הם ממהרים לקנות מניות טרנדיות בשיא הבועה מתוך פחד להחמיץ את ההזדמנות, ומוכרים את נכסיהם בפאניקה מוחלטת בנקודות השפל של השוק. גישה אקטיבית מדי דורשת קבלת החלטות מושלמת גם בתזמון הכניסה להשקעה וגם בתזמון היציאה ממנה, משימה שגובלת בבלתי אפשרי אפילו עבור המקצוענים. לעומת זאת, רכישה עקבית ושיטתית של קרן סל רחבה מאפשרת לנטרל את רעשי הרקע, להתעלם מתנודות השוק בטווח הקצר, ולהיצמד לתוכנית פעולה משעממת אך יעילה בצורה יוצאת דופן.
המסר המרכזי שוורן באפט מבקש להעביר למשקיע הממוצע מדגיש את החשיבות של צניעות אינטלקטואלית בעולם הפיננסי. ההכרה בכך שאיננו יודעים לנבא באמת איזו חברה תשלוט בשוק בעוד עשור או אילו טכנולוגיות ישנו את פני הכלכלה, היא הצעד הראשון והחשוב ביותר בדרך לבניית תיק השקעות יציב. במקום לחפש את המחט בערימת השחת ולנסות לאתר את המניה הבודדת שתזנק באלפי אחוזים, קל, הגיוני ובטוח הרבה יותר פשוט לקנות את ערימת השחת כולה. המורשת של באפט תישאר כנראה כרוכה לעד בהצלחותיו המסחררות בוול סטריט כבוחר מניות גאון, אך העצה הפרקטית ביותר שהוא מעניק לדורות הבאים של משקיעים היא פשוטה בתכלית: חסכו כסף, השקיעו אותו באופן קבוע במדד רחב בעלויות נמוכות, התאזרו בהרבה מאוד סבלנות, ותנו לזמן ולכלכלה העולמית לעשות את העבודה הקשה עבורכם.
