המסמך שפורסם בז'נבה בשבעה עשר בספטמבר מטלטל את הזירה הדיפלומטית ומציג תמונה מורכבת של מאזן הכוחות והסיכונים במזרח התיכון. צוות חקירה עצמאי מטעם האו"ם, שבחן את התקריות סביב העימות בחודש פברואר, קובע כי קיימות עילות סבירות להאמין שארצות הברית עומדת מאחורי שתי תקיפות צבאיות על מתקנים אזרחיים מובהקים באיראן. הדו"ח, שיוגש בקרוב למועצת זכויות האדם, מגדיר את הפעולות הללו כפשעי מלחמה. המקרה הראשון והמוכר מביניהם התרחש בעיר מינאב, שם הופצץ בית הספר היסודי שג'ארח טייבה. על פי הנתונים הרשמיים, התקרית גבתה את חייהם של למעלה ממאה וחמישים בני אדם. מתוך ההרוגים, כמאה ועשרים היו תלמידים, נתון סטטיסטי המעיד כי ארבעה מכל חמישה קורבנות בתקיפה היו ילדים. המומחים בז'נבה מתארים קריסה מוחלטת בשרשרת ניהול הסיכונים של המודיעין האמריקאי. הכוחות נסמכו על מידע שהצביע על נוכחותו של מפקד צבאי איראני בכיר במתחם, אך נמנעו מלאמת את הנתונים בטרם שחרור החימוש. התעלמות זו מהצורך בעדכון נתוני המטרה חורגת מרשלנות מקומית, ומתוארת על ידי החוקרים כפעולה פזיזה שבוצעה תוך מודעות מלאה לסכנה הנשקפת לאזרחים בלתי מעורבים.

התגובה האמריקאית לאירועים נעה בין הכחשה גורפת לבחינה מחודשת של הנהלים הפנימיים, תוך יצירת ערפל מוסדי. בחודש יוני, הנשיא דונלד טראמפ התייחס לתקרית וטען כי "אף אחד" לא תקף במכוון בית ספר לבנות באיראן. חרף אמירה זו, דיווחים מוקדמים של סוכנות רויטרס חשפו כי חקירה פנימית ראשונית של הצבא האמריקאי אכן הצביעה על אחריות סבירה של הכוחות לתקרית הקטלנית בדרום המדינה. הפנטגון העלה מאז את דרג החקירה, אך נמנע עד כה מהצגת ממצאים פומביים כלשהם. במקביל, התקרית השנייה שמוזכרת בדו"ח התרחשה במרכז ספורט בעיר לאמרד. הפגיעה במתחם, שהובילה למותם ופציעתם של עשרים ושניים אזרחים ולנזק סביבתי כבד למבני מגורים ומוסד חינוכי סמוך, סווגה גם היא כפעולה חסרת הבחנה. פיקוד המרכז של ארצות הברית פרסם הודעה בחודש מרץ בה נטען כי כוחותיו לא ביצעו כל תקיפה בעיר במועד המדובר. הפער העצום בין ממצאי האו"ם להכחשות הפומביות מייצר מתח רחב, שמשליך ישירות על הלגיטימציה של פעולות צבאיות עתידיות באזור ועל תמחור סיכונים גיאופוליטיים בשווקים הגלובליים.

חלקו השני של המסמך הבינלאומי מסיט את הזרקור פנימה, אל עבר מנגנוני הדיכוי הפנימיים של המשטר בטהרן. החוקרים קובעים כי הרשויות האיראניות ניהלו מתקפה רחבת היקף ושיטתית נגד אוכלוסייה אזרחית במהלך גל המחאות שפרץ בשלהי חודש דצמבר. התגובה הממשלתית לתסיסה ברחובות כללה שורה ארוכה של פגיעות בזכויות אדם, החל מהוצאות להורג ללא משפט, דרך עינויים ומעצרים שרירותיים, ועד להעלמות כפויות וחסימה מוחלטת של רשת האינטרנט. ארגוני זכויות אדם ברחבי העולם מגדירים את הדיכוי הנוכחי כאכזרי ביותר מאז עליית אנשי הדת לשלטון במהפכה של שנת 1979. טהרן, מצידה, דוחה בתוקף את ההאשמות ומפנה את האצבע המאשימה כלפי גורמים חיצוניים. הנרטיב הרשמי של הרפובליקה האסלאמית גורס כי המהומות לובו על ידי גורמי אופוזיציה גולים ומדינות אויב, בראשן ארצות הברית וישראל, אשר מימנו והפעילו מתפרעים בתוך גבולות המדינה בניסיון לערער את יציבות השלטון.

סוגיית מניין הנפגעים חושפת את עומק השבר בין הדיווחים הרשמיים למציאות המדממת בשטח. ועדות החקירה לא הצליחו לאמת באופן עצמאי את מספר ההרוגים המדויק, אך ההערכה הרווחת היא כי המספרים האמיתיים מגמדים לחלוטין את הנתונים הממשלתיים. על פי הרישומים הרשמיים של טהרן, המהומות גבו את חייהם של 3,038 בני אדם, לצד 25,000 פצועים. חישוב פשוט מעלה כי מספר הנפגעים הכולל המוכר על ידי המדינה עומד על למעלה מ-28,000 איש, נתון המשקף את עוצמת ההתנגשות האלימה ברחובות. השימוש המוגבר בעונש המוות והאלימות חסרת המעצורים מסמנים הסלמה חדה בדפוסי הפעולה של המשטר מול התנגדות פנימית, הנובעת בחלקה ממצוקה כלכלית גוברת. הדו"ח מז'נבה משרטט מציאות עגומה של זירה גיאופוליטית נפיצה, בה אזרחים משלמים את המחיר הכבד ביותר. בעוד שארצות הברית נדרשת לתת דין וחשבון על כשלים מודיעיניים חמורים שהובילו להרג המוני בשוגג, המשטר האיראני מואשם בהפעלת מכונת דיכוי מחושבת נגד עמו. הממצאים מדגישים את השבריריות של האזור כולו, כאשר תקיפות חיצוניות ותסיסה פנימית ממשיכות לאיים על היציבות המקומית והעולמית באופן תדיר.