האם תהיו מוכנים לקבל תוספת של כ-500 שקלים לשכר הנטו החודשי שלכם כבר מחר בבוקר? השאלה הזו היא ליבתה של יוזמה כלכלית חדשה שמעוררת סערה של ממש במסדרונות האוצר. פרופסור אבי שמחון, היועץ הכלכלי של הממשלה, מקדם רעיון שאמור לכאורה להקל על יוקר המחיה של צעירים עד גיל 40 בישראל. הדרך לעשות זאת, על פי הצעתו, היא לוותר על הכסף שאותם עובדים חוסכים לעתיד הרחוק, ולהזרים אותו ישירות למשכורת הנוכחית. כיום, כל עובד שכיר מחויב על פי חוק להפריש 6% משכרו לטובת קרן פנסיה. הרעיון שעל הפרק הוא לבטל את חובת ההפרשה מצד העובד, מה שיוביל לעלייה מיידית בהכנסה הפנויה. אולם, המחיר של אותה תוספת יעמוד על קיצוץ כואב של כ-2,000 שקלים מהקצבה העתידית שתשולם לאותם עובדים בגיל פרישה.

הרציונל שמאחורי ההצעה מחובר היטב למציאות הכלכלית הקשוחה של מעמד הביניים. השנים שבהן צעירים בונים את חייהם, במיוחד העשור השלישי והרביעי לחיים, מלוות בהוצאות אדירות. תשלומי משכנתא מכבידים, שכר דירה מטפס ועלויות מעונות יום יוצרים עומס כלכלי אדיר דווקא בנקודת הזמן שבה רמות השכר עדיין אינן בשיאן. תומכי הרעיון טוענים כי הנטל הזה מצדיק הקלה מיידית, גם במחיר פגיעה בעתיד. פרופסור שמחון אף הרחיק לכת וטען כי הפנסיה של הפורשים כיום עומדת בממוצע על כ-16,600 שקלים בחודש והיא גבוהה מספיק, נתון שעורר לא מעט תהיות בקרב כלכלנים לגבי מקורו ורמת הדיוק שלו. המציאות, כפי שמשתקפת מניתוחי עומק של חוקרים, רחוקה מלהיות ורודה, וההצעה טומנת בחובה סכנות מאקרו-כלכליות כבדות.

כדי להבין את גודל הסכנה, יש לחזור מעט לאחור בדברי ימי הכלכלה הישראלית. עד שנת 2008, חיסכון פנסיוני היה בגדר פריבילגיה ששמורה לקבוצות נבחרות בלבד. בעוד שעובדי מדינה נהנו מפנסיה תקציבית ומוועדים חזקים, רוב העובדים במגזר הפרטי נותרו חשופים לחלוטין וללא כל רשת ביטחון לימי הזקנה. כניסתו לתוקף של חוק פנסיה חובה שינתה את פני החברה והבטיחה שכל עובד שכיר יצבור כספים לעתיד. נסיגה מההישג ההיסטורי הזה, גם אם היא מוצגת כפתרון זמני נקודתי, עלולה לדרדר את המשק לחזרה מהירה לימים שבהם זקנה הייתה מילה נרדפת לעוני ומצוקה.

כלכלני פורום ארלוזורוב מיהרו לנתח את ההשלכות של היוזמה והגיעו למסקנות מטרידות במיוחד. ההערכות המקצועיות מצביעות על כך שיישום ההצעה יפגע בחיסכון המצטבר ויוביל להפחתה ממוצעת של 11% בקצבאות הפנסיה של הציבור. פגיעה זו ממש לא תתחלק שווה בשווה. עובדים בעלי שכר גבוה, המועסקים בענפי ההייטק והפיננסים, ככל הנראה ימשיכו להפריש כספים לפנסיה באופן וולונטרי, שכן יש להם את המודעות ואת הפריבילגיה הכלכלית לעשות זאת. מנגד, עובדים מהשכבות החלשות, שמתקשים לשרוד את יוקר המחיה, ייאלצו לבחור בתוספת המיידית לשכר. התוצאה הבלתי נמנעת תהיה החרפה דרמטית של פערי האי-שוויון בגילאי הפרישה, והיווצרות של מעמדות מובהקים בין קשישים מבוססים לאלו שיצטרכו לבחור בין תרופות למזון.

הטיעון החזק והמשמעותי ביותר נגד היוזמה נשען על אפקט הריבית דריבית, מנוע הצמיחה המרכזי של כל תיק השקעות. הכספים המופרשים לקרן הפנסיה בשנות העשרים והשלושים הם הכספים היקרים ביותר בכל מחזור החיסכון של העובד. מכיוון שכספים אלו מנוהלים בשוק ההון במשך עשרות שנים, הם מייצרים תשואה על התשואה, ובסופו של דבר מהווים נתח עצום מתוך הקצבה הסופית. לוותר על עשור ויותר של הפרשות תמורת כמה מאות שקלים בחודש זו החלטה מסוכנת ששקולה להחרמת העתיד הכלכלי של הצרכן הפרטי.

העיתונאי והפרשן הכלכלי שאול אמסטרדמסקי הציג ניתוח מעמיק שחושף את הכשלים הלוגיים שמוטמעים בהצעה. הוא מתייחס לטענה שלפיה ישנם עובדים שהפנסיה שלהם תהיה גבוהה משכרם הנוכחי, ומבהיר כי מצב זה רלוונטי אך ורק לכ-40% מהעובדים שנמצאים סביב שכר המינימום. הסיבה לכך שהקצבה שלהם נראית גבוהה נובעת משילוב הפנסיה הדלה עם קצבת הזקנה של ביטוח לאומי. אם הממשלה סבורה שהצעירים נאנקים תחת הנטל וזקוקים לסיוע, הפתרון הכלכלי הישיר הוא העלאת שכר המינימום או הפחתה משמעותית של נטל המס, ולא שדידת החסכונות העתידיים שלהם.

מעבר לכך, קיים פיל מרכזי בחדר שנוגע לאינטרסים הנסתרים של רשויות המדינה. קופת המוסד לביטוח לאומי נמצאת בגרעון אקטוארי מעמיק. כיום מוציאה המדינה למעלה מ-40 מיליארד שקלים בשנה על קצבאות זקנה ועוד למעלה מ-20 מיליארד שקלים על קצבאות סיעוד. התחזיות מצביעות על כך שללא התאמות כואבות, הקופה צפויה להיכנס לסחרור, והחיסכון הפנסיוני האישי יהפוך לגלגל ההצלה היחיד של הציבור. במקביל, המדינה מעניקה כיום הטבות מס על חסכונות פנסיוניים בעלות שנתית של כ-25 מיליארד שקלים. אם צעירים רבים יפסיקו להפריש לפנסיה, קופת האוצר תרשום חיסכון מיידי של מיליארדי שקלים על חשבון אותן הטבות מס שלא ינוצלו.

אם קברניטי המשק באמת מעוניינים להקל על שכבת הגיל הצעירה, קיימות חלופות כלכליות ראויות ואחראיות בהרבה. אם הנטל הפיננסי כה כבד, הרי שאפשר באותה מידה לבטל את המע"מ או את מס ההכנסה לחלוטין עד גיל 40, או לחלק מענקי מחיה מהתקציב. הצעות כאלו אמנם נשמעות כמו פופוליזם שירסק את התקציב, אך ההצעה לחתוך בפנסיה מופרכת ומסוכנת לא פחות. במקום פתרונות קסם מזיקים, ניתן למנף כלים קיימים כמו התוכנית "חיסכון לכל ילד", ולייצר תמריצים משמעותיים להורים שלא למשוך את הכספים בנקודת הציון של גיל 18. הותרת הכספים להשקעה ארוכת טווח תייצר קשישים בעלי חוסן פיננסי שאינם נטל על המדינה. חלופה מעשית נוספת היא מעבר למודל של סבסוד ישיר ופרוגרסיבי שבו המדינה משווה הפקדות ומעניקה שקל על כל שקל שמפריש העובד, מהלך שיעודד חיסכון באופן אקטיבי. בד בבד, ראוי להסדיר את כספי הפיצויים בחקיקה כחלק אינטגרלי מהפנסיה ולאסור על משיכתם כאקזיט זמני בכל פעם שמחליפים מקום עבודה.

מדיניות כלכלית בריאה דורשת הסתכלות ארוכת טווח נטולת פניות, תוך יכולת ציבורית לעמוד בפיתוי העז של כסף מהיר על חשבון יציבות פיננסית ארוכת שנים. הפתרון ליוקר המחיה של צעירי המדינה אינו יכול להגיע מפירוק שיטתי של רשתות הביטחון הסוציאליות שנבנו במאמץ אדיר לאורך עשורים. מערכת הפנסיה במודל חובה היא מהכלים האפקטיביים ביותר שבולמים הידרדרות המונית לעוני בגיל מבוגר, והחלשת המערכת הזו בעבור סכום קטן בנטו החודשי מהווה חוסר אחריות פיננסי משווע, שהחשבון בגינו יוגש במלואו לחוסכים עצמם ביום שבו יפרשו לגמלאות.