התחרות העזה בין התעשיות הביטחוניות הישראליות על חוזים בינלאומיים הגיעה לממדים שדרשו התערבות ממשלתית ישירה, לאחר שבכירים בחברות השונות החלו להשמיץ זה את זה בפני לקוחות פוטנציאליים ברחבי העולם. מציאות עסקית זו היא שהובילה את מנכ"ל משרד הביטחון, אמיר ברעם, לגבש ולהחיל קוד אתי ברור שיסדיר את כללי התחרות בשוק הבינלאומי. בשיחה גלויה שהתקיימה בערב הפתיחה של ועידת ישראל לנדל"ן מבית גלובס, אשר נערכה במלון הילטון בתל אביב, שיתף ברעם את העורכת הראשית נעמה סיקולר והעיתונאי דין שמואל אלמס בתובנותיו לגבי ניהול המערכת הביטחונית בתקופה המאתגרת ביותר שידעה המדינה. לדבריו, מערכות היחסים ההדוקות שהוא מנהל מול עמיתיו בעולם הציפו את העובדה כי התחרות הפרועה בין החברות הישראליות גורמת לעיתים לפגיעה של ממש בשמה הטוב של מדינת ישראל. ברעם הבהיר כי אינו מייחס כוונת זדון אישית למנכ"לי החברות, אך הדגיש את הצורך הריבוני להציב גבולות וקודי התנהגות ברורים לסוכנים ולאנשי המכירות הפועלים בשטח.

ניהול עסקאות ביטחוניות בינלאומיות אינו מסתכם רק בשורת הרווח הכלכלי, אלא מהווה נדבך קריטי בדיפלומטיה הביטחונית של ישראל. דוגמה מובהקת לכך היא עסקת הענק שנחתמה מול יוון, בהיקף כספי חסר תקדים של 3.1 מיליארד אירו. עסקאות בסדר גודל כזה, הכוללות אמצעי לחימה רגישים, מתבצעות ברמת ממשלה מול ממשלה, כאשר משרד הביטחון נכנס למעשה לנעליהם של מנכ"לי התעשיות. מול היוונים, ישראל סיכמה על אספקת מערכת הגנה אווירית רב-שכבתית, אולם ברעם מדגיש כי מדובר בהרבה מעבר למכירת ברזלים וטכנולוגיה. מדובר בעסקה רב-ממדית שמייצרת השפעה ושיתוף פעולה אופרטיבי ואסטרטגי עמוק. לישראל, ליוון ולקפריסין ישנם אינטרסים אזוריים משותפים למול מדינות צפוניות יותר, והיצוא הביטחוני משמש ככלי אפקטיבי לחיבור חלקים שונים בעולם ולהכנסת משאבים חיוניים למדינה.

תפיסה רווחת בציבור גורסת כי קיים מתח מובנה בין הצרכים המיידיים של צה"ל לבין יצוא ביטחוני למדינות זרות, אך ברעם רואה בכך מערכת משלימה ולא מתנגשת. דווקא בצל קשיי התקציב הנוכחיים, היצוא הביטחוני משמש כמנוע צמיחה שמאפשר לבנות ולהכניס יכולות חדשות לתוך הצבא. על בסיס תפיסה זו, הוא מעודד יצוא ומעניק כיום אישורים שבעבר נמנעו מלתת. ההוכחה הניצחת לכך היא עסקת מערכת החץ עם גרמניה, אשר נחתמה לפני כשנה. עסקה זו הזרימה הון רב בטווח זמן קצר, ואפשרה למשרד הביטחון להכניס את שלוש התעשיות הביטחוניות הגדולות למצב של חירום בכל הנוגע לייצור חימושים ומיירטים. הכסף הגרמני אפשר את הגדלת קווי הייצור בישראל, גיוס עובדים נוספים ורכישת חומרי גלם במבצעים חובקי עולם, מה שהוביל בפועל להגדלת פי 4 במלאי המיירטים – מלאי קריטי שצה"ל השתמש בו מאוחר יותר במערכה.

התעצמות זו דורשת משאבים אדירים, מה שמוביל באופן טבעי לדיון סביב תקציב הביטחון והשפעתו על הכלכלה האזרחית. ברעם מסרב לראות בשיח מול משרד האוצר מעין מלחמה, שכן במערכה כזו, קבלת החלטות שגויות תפגע בכלל אזרחי המדינה. הוויכוח האמיתי, לתפיסתו, אינו נסוב רק סביב קופת המדינה, אלא על אופן פרשנות המציאות הגאו-פוליטית וניהול הסיכונים הלאומי. כמי שמשמש במקביל גם כאזרח מן השורה וכאב לילדים בוגרים המתמודדים עם קשיי הדיור, יוקר המחיה והדאגה למערכות החינוך והבריאות, ברעם מודע היטב למחיר הכלכלי. עם זאת, לאחר כמעט 3 שנות מלחמה שרוקנו את מלאי התחמושת, ובתוך עולם רב-קוטבי שחווה תהליכי דה-גלובליזציה, מדינת ישראל חייבת להבטיח את עצמאותה החימושית. מדינות רבות מסתגרות, קיימים חסמים ומתנהל מאבק עולמי על חומרי גלם, כל זאת במקביל לקמפיין דה-לגיטימציה נגד ישראל. מציאות זו מחייבת כל ממשלה לצאת לתוכנית התעצמות ארוכת טווח, למלא מחסנים, לדאוג לחלפים ולפתח יכולות חדשות, מאחר וההפתעות הקיימות כבר נחשפו בפני האויב.

את המציאות הביטחונית הקשה הזו פגש ברעם בבוקר השבעה באוקטובר בצורה המידית והאישית ביותר. באותה עת כיהן כסגן הרמטכ"ל, ולאחר שחזר מנסיעה לחו"ל בחופשת סוכות ללא כל כוננות או מוכנות מיוחדת מראש, יצא לריצת בוקר מוקדמת סמוך לביתו במושב בני דרור. את תחילת המתקפה הוא חווה כאחרון האזרחים, מצב שאותו הוא מתאר כמביך ואף מביש ברמה האישית, הארגונית והמדינתית. הוא מיהר להתלבש, נסע לקריה בתל אביב, ושם פגש את הרמטכ"ל הרצי הלוי בהערכת מצב ראשונית בטרם ירד בעצמו לשטח ביישובי העוטף. במבט לאחור, ברעם מנתח כי המחדל הגדול ביותר לא היה רק מודיעיני אלא קונספטואלי; הכשל המרכזי טמון באופן שבו ישראל תפסה את המציאות לצד אויביה, ואפשרה לצבאות טרור של ממש להיבנות על גבולותיה מבלי להסיר את האיום בזמן.

באשר למערכה מול איראן, ברעם מציג עמדה אופטימית אך שקולה לפיה ישראל מנצחת, גם אם טרם ניצחה סופית. הוא משווה את המשטר באיראן לאימפריות רשע ותיקות שסופן ליפול, בדומה לגורלה של ברית המועצות, גם אם מדובר בתהליך ארוך מול מדינה הגדולה גיאוגרפית פי 75 מישראל. יחד עם זאת, מערכת הביטחון ערוכה ולוקחת בחשבון שסבב לחימה נוסף מול איראן עלול לפרוץ, אם כי להערכתו סביר שהדבר לא יתרחש לפני הבחירות בארצות הברית בחודש נובמבר, שכן גם האיראנים מבינים את הרגישות הפוליטית האמריקאית סביב המועד הזה.

כדי לשמר את היתרון הטכנולוגי, ישראל ממשיכה לדחוף קדימה פיתוחים פורצי דרך, דוגמת מערכת הלייזר ליירוט איומים. למרות שהמערכת עדיין נמצאת בשלבי הערכה מבצעית, המערכת הביטחונית בחרה להשתמש בגרסה מוקטנת שלה כבר במהלך המלחמה כמעין "מעבדה מבצעית" בשטח, והיא אף רשמה הצלחות בהפלת כלי טיס בלתי מאוישים. ברעם מביע אמונה מלאה בטכנולוגיית הלייזר, הקרקעית והמוטסת, ומבהיר כי כניסתה המלאה לשירות היא רק עניין של זמן.

בנוסף לאתגרים הביטחוניים, מערכת הביטחון מתמודדת גם עם שאלת גיוס החרדים. גישתו של מנכ"ל משרד הביטחון לנושא דוגלת בחיפוש פתרון חכם ולא בהכרח רק צדק מוחלט. השאיפה היא לשלב את בני המגזר החרדי בצבא מתוך אמונה ואהבה, ולהתאים עבורם מסגרות נוחות. אף על פי שהוא מכיר בכך שבמדינת חוק קיימות סנקציות שצריכות להיות מופעלות, הוא סבור כי סנקציות חריפות ואכיפה נוקשה בלבד לא יובילו להגדלת מספר המתגייסים מהמגזר, ויש להתמקד במשיכתם למסגרות בצורה חיובית.