מתוך כמאתיים וחמישים רשויות מקומיות הפועלות כיום ברחבי מדינת ישראל, לא פחות ממאה עשרים ואחת רשויות כבר הזדרזו להגיש למשרד הפנים בקשות לאישור חריג להעלאת תעריפי הארנונה לשנת 2027. נתון מדהים זה עדיין אינו המספר הסופי, אך הוא מצביע על מגמה מובהקת של רשויות מקומיות המבקשות להעמיק את הגבייה ישירות מכיסם של התושבים ובעלי העסקים. נקודת הפתיחה של שנת המס הקרובה כבר כוללת בתוכה התייקרות מובנית, שכן על פי חוק, תעריפי הארנונה מתעדכנים מדי שנה באופן גורף באמצעות מנגנון קבוע המכונה טייס אוטומטי. מנגנון זה משקלל את העלייה במדד המחירים לצרכן יחד עם מדד השכר במגזר הציבורי, וקובע את שיעור ההתייקרות הבסיסי. לקראת שנת 2027, העדכון האוטומטי נקבע על שיעור של 3.05%, אולם עבור למעלה ממאה ועשרים ראשי ערים ומועצות, התוספת הזו פשוט אינה מספקת. הם דורשים העלאות נוספות וחריגות אשר צפויות לנפח באופן דרמטי את ההוצאה הקבועה של משקי הבית והמגזר העסקי כאחד.

כאשר בוחנים את התמונה הכלכלית הרחבה יותר, המצב הופך למדאיג הרבה יותר עבור האזרח הממוצע. במהלך שלוש השנים האחרונות בלבד, ההתייקרות המצטברת כתוצאה ממנגנון הטייס האוטומטי חצתה את רף ה-10% [cite: 1.1.2]. בשנת 2025 ספגנו עלייה של 5.29%, בשנת 2026 נוספו עוד 1.626%, וכעת מגיעה התוספת של שנת 2027. חרף העליות הרצופות הללו, הרשויות המקומיות טוענות כי ההוצאות התפעוליות שלהן זינקו בצורה חדה הרבה יותר, מה שדוחף אותן לבקש את אותם אישורים חריגים ממשרדי הפנים והאוצר. בעבר, משרד הפנים דרש נימוקים כבדי משקל ומעמיקים כדי לאשר בקשות מסוג זה, אך מומחי מיסוי מוניציפלי מצביעים על כך שכיום כמעט כל נימוק מתקבל. בהיעדר בלמים חזקים מצד השלטון המרכזי ובשל עיכובים או חוסר בהירות לגבי כללי המסגרת המגבילים, נוצרה אווירה שבה הרשויות מרגישות משוחררות מכל רסן. אף על פי שבמשרד הפנים מצהירים כי הבקשות ייבחנו בקפידה על פי הנהלים, הכמות העצומה של הבקשות החריגות מעידה על שיטת פעולה מערכתית שנועדה למקסם הכנסות בכל מחיר.

צלליות ההתייקרות חושפות כמה בקשות שהן לא פחות מתקדימיות בהיקפן. הבקשה הבולטת והחריגה מכולן שייכת לעיריית נצרת, אשר דורשת להעלות את תעריפי הארנונה באופן גורף בכל חלקי העיר בשיעור חסר תקדים של 30%. כאשר מוסיפים לכך את העדכון האוטומטי, תושבי נצרת ובעלי העסקים בה עלולים לספוג מכה כלכלית אנושה בדמות זינוק כולל של 33.05% בתוך שנה אחת בלבד [cite: 1.1.1]. בעירייה מנמקים את הצעד הקיצוני הזה בגירעון עמוק של מאות מיליוני שקלים ובצורך נואש לאזן את התקציב, אך עבור משלם המסים המקומי מדובר בגזירה שקשה מאוד לעמוד בה. בערים אחרות הזרקור מופנה בעיקר אל המגזר העסקי, שנתפס לא פעם כפרה חולבת של הרשויות. המועצה המקומית אזור, למשל, הגישה בקשה לתוספת חריגה של 10% במיוחד עבור שטחי מסחר ושירותים [cite: 1.1.1]. עיריית רמת גן פועלת באופן דומה ומבקשת לייקר את המס עבור חלק מהעסקים ב-10%. בקריית מלאכי נערכים להעלאה כוללת של 8.05% שתעיב על בתי העסק המקומיים ותקשה עליהם לשרוד בתקופה כלכלית מאתגרת [cite: 1.1.1].

גם נכסי המגורים אינם חסינים מפני גל ההתייקרויות הנוכחי, ותושבים רבים יגלו בקרוב שההוצאה החודשית שלהם תופחת באופן משמעותי. עיריית רחובות מבקשת להעלות את הארנונה לחלק מנכסי המגורים בשיעור כולל של 8%. עיריית אשדוד הגישה בקשה לתוספת חריגה של 4.45% לכלל הנכסים בעיר, מה שיוביל לעלייה כוללת של 7.5% [cite: 1.1.1]. גורמים באשדוד הסבירו כי מחירי השירותים שמעניקה העירייה, ובעיקר עלויות הקבלנים, התייקרו בצורה כה דרסטית עד שהרשות נאלצה לצאת למכרזים חדשים ולהסכים לחוזים יקרים הרבה יותר, מה שאמור להכניס לקופת העירייה כחמישים וחמישה מיליון שקלים נוספים. העיר אריאל הגישה בקשה לתוספת של 5.15% שמובילה לעלייה כוללת של 8.2% למגורים ועסקים, וסחנין יחד עם תל מונד מבקשות העלאה כוללת של 5%. בנס ציונה דורשים תוספת שתוביל לעלייה כוללת של 4.55%, כאשר אחד הנימוקים המעניינים לבקשה הוא הצורך של העירייה לממן את מס המטרו שהוטל עליה. אפילו בעיר הנופש אילת לא מוותרים על ההזדמנות ומבקשים העלאה של 4% עבור דירות המשמשות להשכרה, ותוספת של עד 8.15% לבתי המלון.

התופעה הרחבה הזו מצביעה על כשל מבני עמוק בניהול התקציבים של הרשויות המקומיות בישראל. ערים רבות, דוגמת גן יבנה המבקשת לייקר את הארנונה בעקבות הקמת שכונות ענק ללא אזורי תעסוקה מלווים, מקדמות בברכה בנייה מסיבית אך נותרות מאחור בכל הקשור לפיתוח שטחי מסחר, שהם למעשה העוגן הכלכלי האמיתי של כל עיר. ללא הכנסות מספקות מארנונה עסקית, העיריות מתקשות לספק שירותים נאותים לתושבים החדשים והוותיקים כאחד. הפתרון המהיר והקל ביותר עבורן הוא פשוט לפנות אל משרד הפנים ולבקש להטיל את הנטל הכספי מחדש על התושבים הקיימים. במקום להתייעל, לצמצם הוצאות מיותרות או למצוא פתרונות יצירתיים לפיתוח כלכלי, שיטת הבקשות החריגות הפכה למסלול עוקף נוח המאפשר לרשויות לכסות על תכנון לקוי והיעדר מקורות הכנסה יציבים.

המגזר העסקי, שנושא בלאו הכי בנטל כבד, מגיב למהלכים אלו בזעם רב ומתריע מפני השלכות כלכליות הרסניות. על פי תחשיבים מקיפים שערכה התאחדות התעשיינים, מאז פרוץ המלחמה, העלאות הארנונה המתוכננות לבדן כבר הוסיפו נטל עצום של כ-3.5 מיליארד שקלים בשנה על כתפי העסקים ומשקי הבית. אם לא די בכך, החל מחודש ינואר 2027 יתווסף לנטל הזה סכום עתק נוסף של 1.3 מיליארד שקלים. נשיא איגוד לשכות המסחר, שחר תורג'מן, שופך אור על התמונה הבינלאומית ומדגיש כי תעריפי הארנונה העסקית בישראל גבוהים ממילא בכ-40% מהממוצע במדינות אירופה. כשהמיסוי המקומי כה כבד, בעלי העסקים נאלצים לגלגל את העלויות הללו הלאה אל הצרכן הסופי, מה שמתדלק את מעגל הקסמים של יוקר המחיה בישראל ופוגע אנושות ביכולת התחרות של המשק המקומי.

להחלטות הללו ישנן השלכות חברתיות מרחיקות לכת שאי אפשר להתעלם מהן, והן משנות את המרקם הכלכלי של החברה הישראלית. ככל שנטל המס העירוני כבד יותר, כך גדל מספר המשפחות שקורסות תחתיו ואינן מסוגלות לעמוד בתשלומים השוטפים. הנתונים הרשמיים חושפים תמונה עגומה ולפיה מספר משקי הבית בישראל אשר זכאים להנחה בתשלומי הארנונה זינק מ-740 אלף ל-840 אלף משפחות. זהו מספר מטריד שמעיד על התרחבות שכבת המצוקה, אך יש לו משמעות נוספת וקריטית לא פחות. המשמעות היא שקופת העירייה נשענת על בסיס הולך ומתכווץ של משלמי מסים ממעמד הביניים והעסקים הקטנים. אלו שממשיכים לשלם מחויבים למעשה לשאת על גבם גם את העלויות התופחות של השירותים הציבוריים וגם את הסבסוד העקיף של מאה אלף המשפחות שהצטרפו למעגל ההנחות. הלחץ על המעמד המשלם הולך וגובר, ונראה כי הרשויות בוחרות להמשיך למתוח את החבל עד לקצה. מציאות זו מציבה את האזרח הקטן ואת העסקים המקומיים במאבק הישרדותי מתמיד מול מערכת שלא תמיד רואה את קושי היום יום, אלא את שורת הרווח והאיזון התקציבי הנדרש במסדרונות העירייה.