חיסולו הדרמטי של ראש הזרוע הצבאית של חמאס, עז א-דין חדאד, בסוף השבוע האחרון בעזה, מסמן יותר מכל את קו התפר שבו נמצאת המערכת הביטחונית בימים אלו. למרות שהפעולה הממוקדת נתפסת כסנונית הראשונה לקראת שינוי אופי הפעילות ברצועה, הדרך לחזרה מלאה ללחימה בעצימות גבוהה עוברת דרך מסננת אסטרטגית מורכבת בהרבה. הדרג המדיני אמנם הנחה את צה"ל לרענן את התוכניות המבצעיות ולהיערך לחידוש המערכה הכוללת נגד ארגוני הטרור בעזה, אך קובעי המדיניות בירושלים מבינים היטב כי השעון המקומי מסונכרן לחלוטין עם השעון הגלובלי, וליתר דיוק – עם סדר העדיפויות הרחב של הבית הלבן.
במוקדו של עיקוב זה עומדת תפיסת העולם המדינית של נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, שאינו מעוניין בהסחות דעת אזוריות בשעה שהוא מרכז מאמצים מול הזירה האיראנית. גורמים המעורים בפרטי המגעים המדיניים מבהירים כי הממשל האמריקאי אינו מעניק לישראל יד חופשית לחלוטין לניהול מלחמה נרחבת בעזה בשלב זה. בעוד שבוושינגטון קיימת תמיכה מלאה וחד-משמעית במבצעים כירורגיים ונקודתיים נגד דמויות מפתח – כפי שבא לידי ביטוי בחיסולו של חדאד או בפגיעה במפקדי כוח רדואן בביירות – הרי שפתיחה במערכה עצימה ועמוקה יותר נבלמת כל עוד הסוגיה האיראנית נותרת פתוחה ואינה מוכרעת.
האסטרטגיה האמריקאית הנוכחית שואפת להפעיל לחץ מקסימלי על טהרן במטרה להוביל לכניעתה או לחתימה על הסכם כפוי בתנאים נוקשים. רק אם המאמץ הזה יישא פרי והאיראנים יתכופפו, עשוי הבית הלבן להעניק לישראל את האור הירוק הנדרש לפירוק סופי של חמאס מנשקו, או לחילופין להוביל למצב שבו הארגון בעזה יבין כי נותר ללא משענת אסטרטגית ויסכים להתגמש מרצון. מנגד, אם הרפובליקה האסלאמית תספוג מכה צבאית או כלכלית חריפה מספיק, המסר עשוי לחלחל ישירות לגרורותיה באזור. במידה ותרחישים אלו לא יתממשו וחמאס יתמיד בסירובו, ההערכות בישראל הן שטראמפ יאפשר בסופו של דבר להשלים את המלאכה הצבאית, אך רק לאחר שתושג הכרעה ברורה מול ראש התמנון בטהרן.
התלות הכמעט מוחלטת הזו במתרחש באיראן מקרינה באופן ישיר גם על הזירה הצפונית ומכתיבה את גבולות הגזרה של המשא ומתן מול לבנון. למרות שהמגעים המדיניים בין ירושלים לביירות רושמים התקדמות מסוימת, גורמים ביטחוניים מדגישים כי מדובר בעיקר בהסדרת המעטפת החיצונית וההסכמים הפורמליים, ולא בשינוי מהותי של מאזן הכוחות בשטח. הציפייה כי ניתן יהיה לפרק את חיזבאללה מנשקו באמצעות הסכם דיפלומטי בלבד נתפסת בישראל כאשליה; לממשלת לבנון אין את הרצון, ובוודאי לא את היכולת הצבאית, לכפות מהלך כזה על הארגון השיעי.
בדומה לחזית הדרומית, גם עתידו של חיזבאללה קשור בחוטים עבותים לצינור החמצן הפיננסי והלוגיסטי שמגיע מטהרן. למרות המכות הקשות שספגו זרועותיה של איראן בתקופה האחרונה, זרימת הכספים והנשק ללבנון נמשכת כמעט ללא הפרעה. השינוי האמיתי בצפון יתרחש רק אם המשטר האיראני יחטוף מכה אנושה שתייבש את מקורות המימון הללו באופן מוחלט. במצב כזה, ללא גב כלכלי וצבאי מעצמתי, חיזבאללה עשוי למצוא את עצמו בעמדת חולשה פוליטית חסרת תקדים בתוך לבנון, מה שיאלץ אותו להגיע להבנות שקטות עם הממשל המקומי על פירוק הדרגתי מנשקו והשתלבות במנגנוני הביטחון הרשמיים של המדינה, כמו הצבא והמשטרה. עד שזה יקרה, ישראל נערכת ומחזיקה את כוחותיה בכוננות גבוהה, מתוך הבנה שהמערכות המקומיות בעזה ובלבנון הן רק פרקים בתוך מערכה אזורית רחבה בהרבה.
