החיים הם הפער בין הרצוי למצוי. זה נכון אפילו אם אתה נשיא ארה"ב, האדם (לכאורה) החזק בעולם. במסעו האחרון למזרח התיכון, הוא נאלץ לקפל באלגנטיות שני דגלים שבהם נופף במשך שנים: הפחתת השימוש בדלק פוסילי, וזכויות האדם.
אין ספק שהרצוי, גם מבחינתו, וגם לכולנו, הוא עולם שבו השימוש בדלקים פוסיליים פוחת, ובו עיתונאים מתנגדי משטר לא נרצחים ומבותרים. אלא שהמצוי שונה לחלוטין, והוא מתבטא במחיר שמשלמים אזרחי ארה"ב בתחנות הדלק: יותר מ-5 דולרים לגלון בנזין — והם ממש לא מרוצים מזה.
חוסר שביעות הרצון הזה יבוא לביטוי בהצבעות העתידיות שלהם, דבר שהממשל הנוכחי והמפלגה הדמוקרטית השלטת חרדים ממנו. התוצאה? פליק־פלאק מרהיב לאחור, שבו דגלי הפחתת הפליטות וזכויות האדם מתקפלים בפועל, אבל הדיבורים עליהם נותרים בעינם.
הגמישות הערכית מאפיינת גם את המדיניות הפנים־האמריקאית. אם בתחילת כהונתו, בתנופת ההחלטות הראשוניות, הנשיא ג"ו ביידן הוציא צווים שהגבילו את ההפקה העתידית של נפט באדמת ארה"ב, ומנעו הזרמת נפט קנדי כבד לזיקוק בדרום ארה"ב — באחרונה הביע הנשיא כעס כלפי ראשי חברות הנפט הגדולות, שלטענתו לא משקיעות מספיק בהגדלת כושר ההפקה.

מי שלא רוצה להשקיע בנפט, שימשיך לצרוך
ישנם משקיעים שיכולים לקנות כיום את המניות של חברות האנרגיה הגדולות הללו ביחסי תמחור נוחים מאוד. בחברות האנרגיה האמריקאיות הגדולות, מדובר במכפילים שנעים בין 8 ל–10 על רווחים שנגזרים ממחיר הנפט, כפי שהיה ברבעון הראשון — נמוך מהנוכחי. אם המחיר הנוכחי, סביב 100 דולר לחבית, יישמר לאורך זמן, רווחיהן בשנה הקרובה יהיו גבוהים אפילו יותר.
החברות האירופיות הגדולות זולות יותר, עם מכפילי 6–8. רובן גם מחלקות דיווידנדים נאים, עם תשואת דיווידנד שנתית של יותר מ–3.5%.
מי שרוצה להתעקש על עקרונות, ולא להיות שותף בעסקים כאלה, אלא רק לצרוך יום יום את המוצר שהן מפיקות, ובכך למרק את מצפונו, בלי לראות את האירוניה שבדבר, זה בסדר גמור. שלא יקנה את המניות הללו.
מי שמרקסיסט (בנוסח גראוצ"ו) בסגנון ההשקעה שלו, ויש לו עקרונות מצד אחד אבל גם עקרונות חלופיים מצד שני, יכול למצוא בהן השקעה במחיר נוח מאוד. וורן באפט, כך נדמה, הוא כזה. באפט אוסף בעקביות מניות של אוקסידנטל.

דהמרקר