המעבר לאנרגיות מתחדשות בישראל ממשיך לתפוס תאוצה, ולאחרונה נרשם ציון דרך משמעותי בתחום המימון של פרויקטי תשתית ירוקים. חברת נופר אנרגיה עדכנה על צעד פיננסי מהותי הנוגע להתקשרות בהסכם מימון מחייב ורחב היקף מול בנק לאומי. מדובר בהסכם מימון פרויקטלי שנועד לבצע מימון מחדש של פעילות הנכסים המניבים תחת חברת הבת נופר ישראל, בסכום כולל שעשוי להגיע עד לשני מיליארד שקלים. כדי להבין את המשמעות של העסקה, חשוב להכיר את מבנה ההחזקות המרכיב אותה. נופר ישראל היא חברה פרטית, אשר מוחזקת בשיעור של 81.25% על ידי חברת האם נופר אנרגיה. המימון החדש מיועד עבור צבר ענף ומרשים של פרויקטים סולאריים ופרויקטים לאגירת אנרגיה ברחבי הארץ, אשר מוחזקים בפועל על ידי כ-120 תאגידי פרויקט שונים תחת המטרייה של נופר ישראל. הספק הפרויקטים הללו משמעותי מאוד למשק החשמל המקומי, והוא מוערך בכ-350 מגה-וואט של ייצור יחד עם יכולת אגירה משמעותית של כ-115 מגה-וואט שעה המצויים בשלבי הפעלה מסחרית מלאה.

מבנה העסקה מורכב ממספר שכבות אשראי שונות, שכל אחת מהן מיועדת לענות על צורך עסקי ופיננסי ספציפי של היזמית. השכבה המרכזית והגדולה ביותר היא מסגרת המימון הבכיר, אשר היקפה צפוי לעמוד על עד 1.65 מיליארד שקלים. מסגרת מרכזית זו מיועדת בראש ובראשונה לביצוע תהליך של מימון מחדש ולחילוץ הון מתוך הנכסים שכבר מניבים הכנסות שוטפות. מתוך סכום זה, כמיליארד שקלים יופנו לטובת פירעון של חובות קיימים שניטלו בעבר, ואילו יתרת הסכום תשמש לחילוץ הון ישיר שיעבור לנופר ישראל ולשותפיה השונים בפרויקטים. המשמעות הפרקטית של חילוץ הון היא היכולת של היזמים למשוך החוצה כספים שהושקעו בפרויקטים לאחר שאלו הוכיחו את יציבותם המסחרית, ולהפנות את ההון הזה לפיתוח פרויקטים חדשים או לצרכים עסקיים צומחים אחרים. מעבר למסגרת הבכירה, בנק לאומי יעמיד לטובת החברה גם מסגרת גישור מתגלגלת בהיקף של עד 100 מיליון שקלים. מטרתה של מסגרת זו היא לספק אוויר לנשימה ולממן את תהליכי ההקמה המורכבים של פרויקטי השבחה שונים במהלך תקופת הבנייה שלהם, כאשר החברה תעניק ערבות ייעודית לפירעון הלוואה זו.

כדי להשלים את המעטפת המימונית הכוללת, הוסכם על שתי מסגרות נוספות המעניקות גמישות פיננסית חשובה. מסגרת השבחה של נכסים קיימים תועמד בהיקף של עד 200 מיליון שקלים, והיא זו שתשמש בפועל כדי לפרוע את מסגרת הגישור המתגלגלת לאחר סיום שלבי ההקמה. בנוסף לכך, הבנק דורש ובצדק בניית כרית ביטחון פיננסית חזקה לתשלומי החוב השוטפים, ולכן הוקצתה מסגרת לשירות חוב המכונה DSRF בהיקף של כ-100 מיליון שקלים. מנגנון העמדת ההלוואות בנוי כך שהכספים מוזרמים תחילה לתאגיד פיננסי ייעודי שנמצא בבעלות ובשליטה של צד שלישי, והוא זה שמנהל את הזרמת הכספים בהלוואות מסוג גב אל גב לכל אחד ואחד מ-120 תאגידי הפרויקט השונים.

האופק הארוך של העסקה מעיד על הבעת אמון יוצאת דופן של המערכת הבנקאית בתחום האנרגיה הירוקה לאורך זמן. כאשר בנק לאומי מסכים להעמיד מסגרות אשראי שתאריך הפירעון הסופי שלהן יכול להגיע עד לשנת 2053, הוא למעשה מתמחר את ההנחה שהטכנולוגיה הסולארית ומערכות האגירה יישארו רלוונטיות, יציבות ורווחיות לאורך עשרות שנים. תפיסה זו תואמת את המגמה המקצועית והכלכלית של מעבר הדרגתי מבוסס תשתית אל עבר ייצור חשמל נקי. במקביל, העובדה שהפרויקטים הללו משלבים יכולות אגירה כה משמעותיות, מעניקה להם יתרון תחרותי עצום ברשת החשמל, שכן הם יכולים להמשיך לספק חשמל גם בשעות שבהן פאנלים סולאריים אינם מייצרים אנרגיה.

סביבת הריבית בעסקה זו משקפת את ניהול הסיכונים המוקפד של שני הצדדים המעורבים. עבור מסגרת המימון הבכיר ומסגרת ההשבחה, נקבעה ריבית בסיס שאליה מתווסף מרווח שנתי הנע בטווח שבין 1.6% ל-2.4%. לעומת זאת, מסגרת הגישור המתגלגלת, שהיא קצרת מועד מטבעה, נושאת ריבית המבוססת על ריבית הפריים בתוספת מרווח שנתי זול יותר שבין 1.0% ל-1.4%. מסגרת כרית הביטחון תתומחר גם היא בריבית פריים אך עם מרווח גבוה יותר שינוע בין 2.5% ל-3.5%. החלטה מקצועית מעניינת הנוגעת לניהול החשיפה לאינפלציה באה לידי ביטוי בכך שריבית הבסיס של מסגרות המימון תיקבע על סמך אגרות חוב ממשלתיות צמודות למדד מסוג גליל או אגרות חוב לא צמודות מסוג שחר, וזאת בהתאמה למנגנון ההכנסות הספציפי של כל מתקן כדי למנוע חשיפה מיותרת לשינויי מדד קיצוניים.

הבטחת החזר ההלוואה העצומה הזו נשענת על שורה של מנגנונים ובטוחות קשיחים כמקובל בעסקאות מימון בסדר גודל כזה. לוח הזמנים של ההסכם קובע כי מסגרת המימון הבכיר תהיה זמינה למשיכה עד לתאריך ה-31 בדצמבר 2028. תהליך הפירעון עצמו יבוצע בשיטת גילוף חוב הכולל "זנב", כאשר מועד הפירעון הסופי נקבע לכל המאוחר לסוף שנת 2053. אחד המנגנונים המעניינים ביותר שהוטמעו בהסכם הוא מנגנון ה-Cash Sweep המאיץ באופן אוטומטי את פירעון ההלוואה במצבים שבהם הפרויקטים אינם מצליחים לעמוד ביחסי כיסוי מסוימים, כך שכל עודף מזומן מופנה לכיסוי החוב במקום לחלוקה. הבנק דורש וזוכה לשעבוד מלא על כל הזכויות והנכסים של הלווה, שעבוד על חשבונות הבנק, התזרימים שמייצרים הפרויקטים, וכן שעבוד שלילי על שאר הנכסים.

יחסי הכיסוי הפיננסיים מהווים את הלב הפועם של בקרת האשראי המשותפת. כדי לאפשר משיכת כספים ראשונית מהמסגרות, נדרשת עמידה ביחס כיסוי משוקלל של 1.18 עד 1.20 ברמת הלווה. במקרה שהחברה תרצה לחלק רווחים מתוך הפרויקטים, יחס הכיסוי המינימלי הנדרש עומד על 1.12, בעוד שירידה של יחס הכיסוי לרמה של 1.05 תוגדר באופן מיידי כאירוע הפרה של ההסכם. בנוסף לכלים אלו, החברה התחייבה להשיג דירוג אשראי רשמי ברמה של לפחות A- בתוך שישה חודשים מדרישת הבנק. ירידת דירוג מתחת לרמה שנקבעה תגרור אוטומטית קנס בדמות תוספת ריבית בשיעור שבין 0.3% ל-0.8%, ואילו צניחה של הדירוג לרמה הנמוכה מ-BBB- תהווה עילה להפרה יסודית של ההסכם.

הסכמי אשראי רחבים מסוג זה כוללים מטבע הדברים שורה ארוכה של מגבלות עסקיות שנועדו לשמור על יציבות. חלות מגבלות מחמירות על היכולת של תאגידי הפרויקט ליטול על עצמם התחייבויות פיננסיות נוספות, להתקשר בהסכמים מסחריים מהותיים או לבצע שינויים מבניים ללא אישור מראש. ישנו גם איסור מוחלט על הוספת שעבודים על נכסי הפרויקט לטובת גורמים אחרים. ראוי לציין, כפי שמודגש במסמכי ההתקשרות, כי התכניות וההערכות הנוגעות להצלחת הפרויקטים נחשבות למידע צופה פני עתיד, אשר התממשותו אינה מובטחת והיא תלויה לחלוטין במשתנים מגוונים שאינם בשליטת החברה בלבד, כגון שינויים רגולטוריים וסביבתיים.