סערה חדשה מטלטלת את עולם ההשקעות האלטרנטיביות, והפעם היא מגיעה מכיוונה של אחת מענקיות הפיננסים באירופה. חברת פרטנרס גרופ השוויצרית, שמנהלת נכסים בהיקף עצום של 185 מיליארד דולר בתחומי הפרייבט אקוויטי, האשראי, הנדל"ן והתשתיות, החליטה להטיל מגבלות חמורות על משיכת כספים מאחת מקרנות הדגל שלה. מדובר בקרן אוורגרין בשווי 8.6 מיליארד דולר, שבה הוגבלו הפדיונות לרמה של חמישה אחוזים בלבד משווי הנכסים הנקי של הקרן ברבעון. ההחלטה הדרמטית הזו לא עברה בשקט בשווקים, ומניית החברה צללה בשיעור של 13 אחוזים בבורסה בציריך. זו הייתה הנפילה היומית החדה ביותר שחוותה המניה בשש השנים האחרונות, נתון שמשלים התרסקות כואבת של 27 אחוזים מתחילת השנה.
הטריגר למהלך הזה היה זינוק חד בבקשות המשיכה של המשקיעים. ברבעון השני של השנה, בקשות הפדיון הגיעו לשיעור של כמעט עשרה אחוזים, כפול מהמגבלה המותרת. אבל מה שבאמת מטריד בסיפור הזה הוא לא עצם הבקשות, אלא המצב הפיננסי של הקרן באותו רגע. הקרן כלל לא הייתה חסרת אמצעים נזילים. למעשה, היא החזיקה ב-15 אחוזים משווי הנכסים הנקי שלה בנזילות מיידית, ובנוסף עמד לרשותה קו אשראי לא מנוצל בשווי של 15 אחוזים נוספים. המשמעות היא ששלושים אחוזים משווי הנכסים היו זמינים במזומן באופן מיידי או קרוב לכך. למרות העובדה שהיה ביכולתם לשלם את כל בקשות המשיכה, הנהלת הקרן בחרה ללחוץ על הברקס ולהגביל את הפדיונות.
כדי להבין את ההיגיון מאחורי צעד שנראה במבט ראשון תמוה, צריך לצלול לאופן שבו פועלות קרנות השקעה בנכסים פרטיים. אם הקרן הייתה נענית לכל בקשות הפדיון במלואן, היא הייתה מרוקנת את כריות הביטחון שלה ונאלצת בשלב מסוים לממש נכסים פרטיים שנמצאים בבסיס הקרן תחת לחץ זמנים כפוי. בעולם ההשקעות הלא סחירות, מכירה בלחץ משמעותה מכירת חיסול בהנחות ענק. מהלך כזה היה גורר באופן מיידי ירידת ערך של כלל התיק, ופוגע אנושות בערך ההשקעה של אותם משקיעים שהחליטו להישאר ולא למשוך את כספם. הדירקטוריון מצא את עצמו בדילמה קלאסית, ובחר להגן על המשקיעים לטווח ארוך על פני אלה שחיפשו את דלת היציאה.
האירוע של פרטנרס גרופ רחוק מלהיות מקרה בודד, והוא משקף תבנית פעולה שהולכת ומתרחבת בכל רחבי תעשיית הפיננסים בחודשים האחרונים. ראינו שורה של ענקיות השקעה נוקטות בצעדים זהים לחלוטין. שמות נוצצים כמו אפולו, בלאקרוק, בלו אול ו-KKR מצאו את עצמם באותה סירה ונאלצו להגביל פדיונות למשקיעים שלהם בקרנות דומות. מה שהתחיל כחשש נקודתי בתחום האשראי הפרטי, הולך ומתפשט כמו אש בשדה קוצים גם לתחומי הפרייבט אקוויטי, הנדל"ן והתשתיות. השמות הגדולים ביותר בתעשייה האלטרנטיבית מיישרים קו, ומאותתים לשוק שבעתות לחץ הכללים משתנים.
הזווית המרתקת והכואבת ביותר בסיפור הזה שייכת למשקיעים הקטנים יותר, לקוחות העושר הפרטי. פרטנרס גרופ עצמה ציינה כי לקוחות אלו נוטים להיות הרבה יותר הססנים וחששנים בהשוואה למשקיעים המוסדיים הגדולים. הלקוחות הללו, שפעמים רבות מגיבים מהר יותר לחדשות שליליות, מהווים כחמישית מכלל הנכסים המנוהלים בפלטפורמה של החברה, והם תופסים נתח משמעותי במיוחד מקרן האוורגרין הספציפית שעצרה משיכות.
במשך חמש עשרה שנים, תעשיית הפיננסים מכרה למשקיעים הפרטיים חלום נוצץ. הבטיחו להם שיוכלו ליהנות מתשואות גבוהות, יחד עם אשליה של נזילות נוחה. הציעו להם כלי השקעה נגישים, עם הבטחות לפדיונות רבעוניים, מבנה השקעה גמיש וללא תקופות נעילה ארוכות ומעיקות שהיו מנת חלקם של המוסדיים בלבד. המודל הזה משך מיליארדי דולרים של משקיעים שחיפשו אלטרנטיבות לשוקי המניות והאג"ח המסורתיים. אלא שהמציאות הנוכחית טופחת על פניהם בעוצמה, והגבלות המשיכה הגורפות מלמדות את המשקיעים הללו שיעור חשוב. הם מגלים בדרך הקשה שנזילות רבעונית בעולם הנכסים הפרטיים היא איננה זכות מוקנית, אלא הבטחה שתלויה במצב השוק, ושעלולה להיעלם בדיוק ברגע שבו הם הכי זקוקים לה.
