הכלכלה האמריקאית ניצבת בפני ציון דרך היסטורי ומדאיג, לאחר שנטל הריבית על החוב הלאומי חצה לראשונה את רף הטריליון דולר. נתונים חדשים של משרד האוצר בוושינגטון חושפים כי בשנת הכספים 2026, תשלומי הריבית נטו זינקו ליותר מ-1.05 טריליון דולר. מדובר בעלייה דרמטית של מעל 8% בהשוואה ל-970 מיליארד הדולרים ששולמו בשנה שקדמה לה. מכון המחקר של קרן פיטר ג'י. פיטרסון מעריך כי ההוצאה העצומה הזו תהווה 3.2% מהתמ"ג של ארצות הברית, נתון שובר שיאים שחוצה אפילו את השיא השלילי הקודם שנקבע בשנת 1991. המציאות הזו שואבת נתח הולך וגדל מהכנסות הממשל הפדרלי, ומותירה את הכלכלה הגדולה בעולם פגיעה מתמיד לזעזועים חיצוניים.

העלייה המטאורית בעלויות המימון אינה מקרית, והיא נובעת משילוב קטלני של שני גורמים מרכזיים. ראשית, היקף החוב עצמו תפח לממדים בלתי נתפסים, כאשר מדד מרכזי אחד מראה חוב של למעלה מ-32 טריליון דולר, תוספת של כעשרה טריליון דולר בתוך חמש שנים בלבד. שנית, סביבת הריבית השתנתה לחלוטין. הריבית הממוצעת שהממשל משלם על איגרות חוב סחירות עמדה בסוף ספטמבר על 3.52%, יותר מכפליים לעומת 1.47% בלבד חמש שנים קודם לכן. המצב בשווקים כיום מורכב אף יותר, כאשר התשואות השוטפות על איגרות החוב של ממשלת ארצות הברית נושקות לאזור ה-5%. הזינוק הזה אילץ את שר האוצר, סקוט בסנט, לנקוט בצעדים יוצאי דופן כדי להכיל את התנודתיות, אף על פי שכלכלנים רבים עדיין טוענים כי המדינה רחוקה ממשבר של ממש, שכן הביקוש בהנפקות החוב נותר יציב.

מומחים מסבירים כי הסכנה אינה בהכרח קריסה פתאומית, אלא שחיקה איטית ומתמשכת של היכולת הפיסקלית. לואיז שיינר, עמיתה בכירה במכון ברוקינגס וכלכלנית לשעבר בבנק הפדרלי המרכזי, מתארת את המצב ככרסום איטי שעלול להפוך למשבר חמור רק בנקודת הזמן שבה המלווים יחליטו להפסיק להעניק אשראי לממשל האמריקאי. עם זאת, ישנם גם קולות מרגיעים. גנאדי גולדברג, ראש מחלקת אסטרטגיית ריביות בטי.די סקיוריטיס, מציין כי גורם משמעותי שבולם דאגות עמוקות יותר הוא שקצב צמיחת התמ"ג הנומינלי של ארצות הברית עדיין גבוה מתשואות איגרות החוב. ברבעון השני נרשמה צמיחה נומינלית שנתית של 6.3%, מה שגורם לגולדברג להעריך כי האפוקליפסה הפיסקלית עדיין אינה מעבר לפינה.

למרות ההרגעה היחסית, החשש הגדול ביותר הוא מפני אפקט כדור השלג. מנהל משרד התקציבים של הקונגרס, פיליפ סוואגל, מזהיר כי כל זעזוע שלילי שיוביל לעליית ריביות עלול לייצר אפקט של מגדש טורבו הרסני. בתרחיש כזה, ההלם של ריביות גבוהות יותר יזין את הגירעון, שיגדיל את החוב, שיחזור וידחוף את הריביות כלפי מעלה. המשרד העריך לאחרונה כי יחס החוב לתוצר יחצה את רף ה-106% עד שנת 2030. תשלומי הריבית הפכו כעת לאחד משלושת הסעיפים הגדולים ביותר בתקציב הפדרלי, והם הוכפלו מאז 2022. כיום, רק תוכניות הענק של הביטוח הלאומי והמדיקר עולות למשלם המסים יותר מאשר הריבית על החוב, כאשר משרד ההגנה והמדיקייד נדחקו למקומות הרביעי והחמישי.

ההיסטוריה האמריקאית מלמדת שכאשר נטל הריבית מגיע לרמות כאלה, המערכת הפוליטית נאלצת להתעורר. בפעם האחרונה שבה תשלומי הריבית כחלק מהחוב היו ברמות הנוכחיות, הנשיא ג'ורג' בוש האב נאלץ ב-1990 להפר את הבטחתו המפורסמת שלא להעלות מסים. יורשו, ביל קלינטון, המשיך במגמה והעלה מסים נוספים ב-1993. אז, סיום המלחמה הקרה איפשר קיצוץ אדיר בהוצאות הביטחון, ומהפכת האינטרנט של סוף שנות התשעים ייצרה צמיחה חסרת תקדים שהגדילה את הכנסות המדינה. כיום, בכירים בממשל טראמפ, כולל שר האוצר בסנט, תולים תקוות דומות בבום של מהפכת הבינה המלאכותית כזרז צמיחה שיוריד את יחס החוב. אולם, מומחי תקציב מביעים ספקנות רבה, שכן ההוצאות על ביטחון ותוכניות סוציאליות צפויות להמשיך לטפס, והצמיחה לבדה לא תספיק כדי לייצר את ההכנסות הנדרשות.

המציאות מחייבת פעולה מיידית. ברט לופר, סגן נשיא בכיר למדיניות בקרן פיטרסון, קובע נחרצות כי הבעיה רק מחמירה ואין להמתין להתרחשותה של קטסטרופה כדי לטפל בה. החישובים מראים כי עלייה נוספת של אחוז אחד בלבד בכל עקומת התשואות תוסיף 310 מיליארד דולר לעלויות הריבית עד שנת 2027. כלכלנים בכירים, כמו קרן דינאן מאוניברסיטת הרווארד, מסכימים שמשבר פיסקלי אינו קרוב לאור חוזקה של הכלכלה האמריקאית, במיוחד כשהריביות עדיין אינן ברמות של שנות השמונים. ואולם, כשהחוב כה עצום, לתשלומי הריבית נטו יש משמעות מכרעת. הזינוק בתשלומים אלו ביחס לתוצר צפוי בסופו של דבר להוביל ללחץ ציבורי משמעותי שיחייב את הפוליטיקאים בוושינגטון לקבל החלטות קשות, לפני שסחרור החובות יהפוך לבלתי ניתן לעצירה.

התמונה הרחבה מדאיגה עוד יותר כשבוחנים את ההשלכות הגיאופוליטיות של משקולת החוב האמריקאית. כאשר טריליון דולר מתקציב המדינה מופנה אך ורק לשירות החוב, משמעות הדבר היא פחות משאבים זמינים להשקעות קריטיות בתשתיות לאומיות, בחינוך, בבריאות הציבור ובמחקר ופיתוח טכנולוגי. בטווח הארוך, חוסר היכולת להשקיע בעתיד עלול לשחוק את היתרון התחרותי של ארצות הברית מול מעצמות עולות. עד כה, איגרות החוב של ממשלת ארצות הברית נהנו ממעמד בלתי מעורער כנכס הבטוח ביותר בעולם הפיננסי, אך אם משבר החובות ימשיך להסלים ללא ריסון תקציבי אחראי, מעמד זה עלול להיסדק. אובדן האמון של משקיעים בינלאומיים בדולר האמריקאי אינו תרחיש דמיוני, ועל קברניטי המשק בוושינגטון מוטלת החובה לנווט את הספינה הכלכלית למים בטוחים יותר, בטרם הסערה הפיננסית תהפוך למציאות בלתי הפיכה.