הריבית הנמוכה על המשכנתא שנעלתם לפני מספר שנים עשויה להתברר כאחת ההחלטות הפיננסיות המבריקות והמשתלמות ביותר שקיבלתם אי פעם בחייכם, אך באותה נשימה ממש, היא עלולה להיות אחד מהרכיבים המרכזיים במה שמוגדר כעת על ידי מומחים כסערה מושלמת של הרס פיננסי העומדת לפקוד את הכלכלה העולמית. פיטר שיף, כלכלן, משקיע ותיק ואחד הקולות הבולטים בוול סטריט, אשר התפרסם בעיקר בזכות תחזיותיו המדויקות טרם קריסת שוק הדיור האמריקאי, יוצא כעת באזהרה חריפה שמכה גלים בשווקים. לטענתו, משבר המשכנתאות המתהווה בימים אלו ממש בתוך מאזני הבנקים, עלול לגרום למלווים להפסדים כבדים בהרבה מאלו שחוו במהלך המשבר הפיננסי העולמי של שנת 2008, גם אם אף לווה לא יפגר בתשלום החודשי שלו.

כדי להבין את עומק האזהרה של שיף, יש לצלול אל המנגנון החשבונאי שמניע את המערכת הבנקאית, המכונה שערוך לשווי הוגן (Mark-to-Market). שלא כמו במשבר הסאבפריים שבו לווים חסרי יכולת החזר נטלו הלוואות רעילות ופשטו רגל בהמוניהם, המשבר הנוכחי הוא משבר של פער ריביות. על פי הנתונים ששיף מציג, ישנם כיום משכנתאות בריבית קבועה בהיקף בלתי נתפס של כ-8.3 טריליון דולר, הנושאות ריבית ממוצעת של 4.6% ונותרו להן עוד כעשרים וחמש שנים עד לפירעון מלא. הבעיה המהותית מתחילה כאשר משווים את המספרים הללו לסביבת הריבית הנוכחית. סקר עדכני של ענקית המשכנתאות האמריקאית פרדי מאק מצביע על כך שהריבית הממוצעת למשכנתא קבועה ל-30 שנה בארצות הברית זינקה ועומדת כעת על כ-7.4%.

במציאות כלכלית שבה כסף חדש מניב תשואה של למעלה משבעה אחוזים, ההלוואות הישנות שהבנקים מחזיקים במאזניהם ומניבות פחות מחמישה אחוזים, מאבדות באופן דרמטי מערכן בשוק החופשי. אף משקיע מוסדי לא יסכים לשלם מחיר מלא עבור תיק הלוואות שמניב תשואה כה נמוכה ביחס לחלופות חסרות הסיכון הקיימות כיום. הפער הזה מתורגם להפסד על הנייר, שלפי חישוביו של שיף, כבר הגיע לממדים מפלצתיים של כ-2 טריליון דולר. יתרה מכך, שיף מזהיר כי במידה והריבית תמשיך לטפס ותגיע לרמה של 8.5%, ההפסד על הנייר של גופי האשראי יזנק ל-3 טריליון דולר. לשם השוואה, ההפסדים הממשיים שספגה המערכת הבנקאית כתוצאה מחדלויות פירעון של משכנתאות בין השנים 2007 ל-2010 הסתכמו בכ-450 מיליארד דולר בלבד. המספרים הנוכחיים מגמדים את משבר הסאבפריים והופכים אותו להערת שוליים היסטורית.

את האצבע המאשימה מפנה שיף ישירות לעבר הבנק הפדרלי המרכזי של ארצות הברית ולמדיניות המוניטרית שהוביל במשך למעלה מעשור. שמירה מלאכותית על ריבית אפסית לאורך זמן, בשילוב עם תמיכה ממשלתית אגרסיבית בשוק המשכנתאות, אפשרו למיליוני צרכנים לנעול כסף זול מאוד לתקופות ארוכות של שלושים שנה. לטענתו של שיף, המדיניות הזו היא שזרעה את זרעי הפורענות. הבנקים שאבו פיקדונות קצרי מועד והלוו אותם כמשכנתאות ארוכות טווח בריבית נמוכה, תוך יצירת חוסר התאמה מסוכן (Duration mismatch) שהתפוצץ ברגע שהפד נאלץ להעלות ריבית בחדות כדי להילחם באינפלציה. הדינמיקה הזו בדיוק היא שהובילה לקריסתו המהדהדת של בנק סיליקון ואלי בשנה שעברה, כאשר נאלץ למכור איגרות חוב ממשלתיות בהפסד עצום כדי לממן משיכות כספים.

עם זאת, חשוב לעשות הפרדה ברורה בין הסיכון המערכתי של הבנקים לבין הסיכון האישי של בעלי הבתים. בניגוד לאווירת הפאניקה שעשויה להשתמע מהכותרות, משכנתא שמאבדת מערכה עבור המשקיע או הבנק שמחזיק בה, אינה אומרת בשום צורה שהבית עצמו איבד מערכו, שהתשלום החודשי עומד לזנק, או שהלווה נמצא בסכנת עיקול. חוזה משכנתא בריבית קבועה הוא הסכם משפטי ברזל המחייב את המלווה. גם אם הבנק המקורי קורס, או לחלופין נאלץ למכור את תיק ההלוואות שלו לגוף אחר בהפסד צורב, החברה החדשה שתרכוש את החוב אינה רשאית בשום פנים ואופן לשכתב את ההסכם או להעלות את הריבית. התשלום הנמוך והנוח של הצרכן מוגן לחלוטין מפני סערות השוק.

למרות שהאזרח הקטן המחזיק במשכנתא זולה מוגן משפטית, ההשלכות של הפסדי הענק במערכת הבנקאית צפויות להקרין על הכלכלה כולה. כאשר בנקים סוחבים על גבם הפסדי עתק על הנייר, בסיס ההון שלהם נשחק דה-פקטו. כתוצאה מכך, הם הופכים לשמרנים הרבה יותר, מהדקים את תנאי החיתום ומצמצמים באופן דרסטי את היקף האשראי החדש שהם מעניקים לעסקים, ליזמים ולרוכשי דירות פוטנציאליים. מחנק אשראי כזה עלול לשתק את מנועי הצמיחה של המשק, להוביל לפשיטות רגל של עסקים קטנים ובינוניים התלויים במימון שוטף, ובסופו של תהליך להכניס את הכלכלה כולה למיתון עמוק.

בין אם התחזית האפוקליפטית של פיטר שיף תתממש במלואה ובין אם המערכת הפיננסית תמצא דרך יצירתית לספוג את ההפסדים לאורך זמן, דבר אחד נראה בטוח – עידן הכסף הזול שהגדיר את הכלכלה העולמית בעשור הקודם הגיע לקיצו. החשבון המנופח של אותה חגיגת אשראי מוגשת כעת למערכת הבנקאית, שמוצאת את עצמה כלואה בין הפטיש של לווים שאינם מוכנים למחזר את ההלוואות הזולות שלהם, לבין הסדן של משקיעים הדורשים תשואות גבוהות בהתאם למציאות הריבית החדשה. האתגר הגדול של קובעי המדיניות בשנים הקרובות יהיה לנהל את תהליך פירוק המוקש הזה, מבלי לרסק את המערכת הפיננסית כולה.